השימוש במכונית או בתחבורה בכלל הוא עניין יום יומי בעבור רובינו אם לא לכולנו. כליי התחבורה שינו את העולם שאנו חיים בו ועשו אותו קטן  ונגיש יותר. אם זאת, המודעות שלנו לתהליך יצור החלקים והאנרגיה שהם צורכים ידועה לנו פחות.

כמעט כל כלי תחבורה למעט כליי התחבורה בים הם בעלי גלגלים ורובם המכריע של הגלגלים הם צמיגים העשויים משילוב של ברז, טקסטיל ובעיקר גומי שהוא תוצר מזהם של נפט. במדינת ישראל מיוצרים ומיובאים בכל שנה 50,000 טון צמיגים והנתון הזה גודל בקצב של 5 אחוז בשיעור שנתי. לכמות כל כך גדולה של צמיגים יש השפעות סביבתיות ודורשת טיפול מיוחד.

זיהום מצמיגים

הסכנות מפסולת של צמיגים הם שנות. ראשית, הצמיג לוקח נפח רב בהטמנה באדמה והתפרקותו חזרה לטבע יכולה לקחת מאות אלפי שנים. מעבר לכך, בעת התפרקותו נוצרים חומרים רעלים שנספגים באדמה ועלולים להגיע אל מי השתייה שלנו. בגלל נפחו הגדול של הצמיג הוא פסולת שנערמת לגבעות הפוגעות בנוף הסביבתי והזנחת ערמות אלו מושכת אליה שלל מזיקים. שירפה של צמיגים, שהוא חומר דליק במיוחד, מסוכנת גם כן, כתוצאה מפליטת מזהמים לאוויר ותוצרי השריפה מסוכנים לחי ולצומח.

תהליך מחזור צמיגים

יש כמה דרכים למחזר צמיגים. הנפוצה ביותר היא הגריסה, הצמיג נכנס לתוך מגרסה ונגרס לחתיכות של 10 עד 15 סנטימטר. לאחר מכן הוא נגרס בשנית ובשלישית לחתיכות קטנות עוד יותר. בשלב הבא מופרדים בעזרת שאיבה תוצרי הטקסטיל ובעזרת מגנט מופרדים חלקי הברזל. לבסוף נגרסים חלקי הצמיג פעם נוספת לגודל של פתיתים שיכולים לשמש לשימושים שונים. דרך מחזור נוספת היא שימוש בצמיגים כחומר בערה במפעלי מלט כתחליף לדלק המזהם פטקוק. למרות שיחס התועלת האנרגטית הוא 1:0.7 לטובת הפטקוק השימוש בצמיגים זול יותר ומבדיקות שערך המשרד לאיכות הסביבה התוצאות של הזיהום היו חיוביות ותומכות. הדרך השלישית למחזר היא חידוש החלק החיצוני של הצמיג במילוי מחדש של השכבה שנשחקה כך שיתאים לשימוש חוזר.

חוק המחזור בישראל

המאבק למען מחזור צמיגים בישראל קיבל חיזוק משמעות ב- 2007 כאשר חוקק חוק מחזור צמיגים שמטרתו הסדרה של סילוקם ומחזורם. החוק בא למנוע שריפה בלתי מבוקרת של צמיגים ולצמצם את כמות הצמיגים המוטמנים באתרי פסולת. החוק בדומה לשאר חוקי המחזור מעביר את האחריות מן הצרכן אל היצרן ומחייב את היבואנים והיצרנים להיות אחראים למחזור ולסילוק  100 אחוז מכמות הצמיגים בארץ עד 2013. החוק אוסר על הטמנה של צמיגים באתרי סילוק פסולת ומי שיעבור על החוק צפוי לקנס של עד 2000 שקל לטון ויכול להגיע עד מאסר בפועל של שלוש שנים.

בעיות במחזור צמיגים

על אף החקיקה נותרו מספר בעיות במחזור צמיגים. ראשית, המחזור בגריסה הוא תהליך יקר ולא כדאי כלכלית. חומרי הגלם המופקים בסוף התהליך מכירתם אינה מכסה את עלויות המחזור ומדובר  בכמות של עשרות אלפי טונות של גומי בשנה שצריך לטפל בהם. תוצרי הגומי הם חומר גלם זול ויש תחרות בין לאומית שמקשה על המפעלים בארץ להתחרות במחירים הנמוכים. כיום פתיתי הגומי משמשים בעיקר למשטחי משחקים לילדים בגנים ציבוריים.

שנית, גם במחזור הצמיגים לשרפה במפעלי מלט כתחליף לדלק הפטקוק לא ניתן פתרון אמיתי לבעיה. שרפתם של הצמיגים מזהם כמעט כמו דלק הפטקוק ויש פה החלפה של נבלה בטרפה, צריך למצוא פתרון לזיהום של הדלק פטקוק כמו שצריך למצוא פתרון לזיהום מצמיגים. לבסוף גם האופציה של חידוש הצמיגים הוא תהליך יקר ביחס לקניית צמיגים חדשים ולא כל הצמיגים יכולים לעבור תהליך של חידוש השכבה השחוקה.

הפתרונות

הפתרון לבעיית מחזור הצמיגים מתעדף את שיטת הגריסה. הפתרון מטפל גם בשלב הגריסה וגם בשימוש בחומר הגלם. בשלב הגריסה יש כיום טכניקה של פרוק חומרי הגלם בטמפרטורות נמוכות של מינוס 70 מעלות הגורם לצמיג לאבד את האלסטיות שלו ויותר קל וזול לפרק אותו. נוסף על כך צריך להשקיע במחקר למציאת חומר כימי שיגרום לחלקיקי הגומי להתקשר מחדש ולהפוך לחומר גלם שימושי יותר. לשלב השימוש ניתן לתקנן שמרכיב האספלט בכבישים יכיל פתיתי צמיגים וכך ימצא פתרון מספיק משמעותי לכל תוצרי הצמיגים. נושא שילוב פתיתי הצמיגים באספלט נבדק בארצות הברית ונמצא מוצלח, הוא הגביר את החסינות של הכביש מפני סדקים והוריד את הרעש שנוצר מחיכוך צמיג המוכנית והאספלט, כפי שגם קרה בשימוש בזכוכית ממוחזרת באספלט. בנוסף על כך, צמיגים שנפסלים בתקן הישראלי יכולים לשמש נהגים במדינות העולם השלישי בהם התקן והפיקוח מקלים יותר והם יכולים לעשות בצמיג שימוש חוזר.

צמיגים כמו כל המוצרים האחרים שאנו משתמשים בהם זקוקים לטיפול לאחר תום השימוש. טיפול נכון בזבל שלנו יעזור לנו לשמור על איכות הסביבה והחיים שלנו ויעזור לנו לחסוך בשימוש בחומרי גלם המתייקרים כל הזמן ובעיקר הולכים ומתקלים.