עד לשנות התשעים, יכלה כל רשות מקומית לטמון את אשפתה באתר קטן ומקומי, ולא הייתה מחויבת לאתגר הסביבתי. המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הפנים פעלו בזמנו לסגירת אתרים אלו ולהקמת מספר אתרים מרכזיים, אשר ידרשו לעמידה בתקנים מחמירים ולפיקוח מתמיד. עד כמה שמהלך זה היה הכרחי ואף מבורך, היום אנו מבינים כי אין בכך די – לא רק שבקרוב ייגמר המקום באתרים אלו, הם עדיין מהווים מפגע סביבתי.
גם בימינו, כאשר נזקי ההטמנה ידועים וברורים, ההטמנה היא הדרך העיקרית לטיפול בפסולת בישראל – כתשעים אחוזים מסך כל הפסולת העירונית מובאת למטמנות, ובכך גורמת לנזקים לא מבוטלים:
- פליטת גז מתאן – הגז נוצר בעת התפרקות של פסולת אורגנית (שיירי מזון למיניהם המהווים למעלה משליש מהפסולת הביתית). המשמעות של פליטת גז כזה ברמה שאינה מבוקרת היא סכנת פיצוץ, לא פחות. זהו גז חממה אשר פליטתו פוגמת באפקט החממה ומביאה לשינוי באקלים (התחממות גלובלית – נשמע מוכר?)
- צריכת קרקע ופגיעה במאגרי מים – צריך הרבה מקום בשביל מליוני טונות של אשפה המיוצרים בארצנו, מדי שנה. מה שאומר שהנוף מתמלא בהררי זבל ואילו הקרקע עליה הם עומדים ניזוקה הן בשכבות העליונות והן בחלחול אל עבר מאגרי המים וזיהומם. וכי כמה מים וקרקע כבר יש לנו כאן?..
- זיהום אוויר נלווה – הובלת כמויות ענק למטמנות כרוכה בצריכת דלק מוגברת, ובהסדרי שינוע נרחבים – תוספת “קטנה” לזיהום האוויר הכללי.
הסיבה שהשימוש בהטמנה הוא הנפוץ ביותר לטיפול בפסולת בישראל היא, איך לא, כלכלית. בשביל לקבור פסולת אין צורך בתשתיות חדשות – יש משאיות, יש פחים, יש נהגים, הכל טוב. האומנם? המחיר אותו ניאלץ לשלם (ולא רק הרשויות – אלא אנחנו – האזרחים הקטנים) בבוא היום יהא יקר יותר בצורה מפלצתית. העלות הנמוכה של הליך ההטמנה נובעת מכך שהיא אינה כוללת את הנזקים הנגרמים לקרקע, לאוויר ולמים או את הסיכון הבריאותי שהיא מייצרת לתושבים. שיטות חדשניות לטיפול בפסולת, הכוללות הפחתה, תרבות שימוש חוזר וכן מיחזור, הן כאלו הלוקחות בחשבון את הפגיעה בסביבה ומיישמות טכנולוגיות המפחיתות אותה.
צריך לעודד מיחזור!
בשנת 2000, תוקן חוק שמירת הניקיון במסגרת חוק ההסדרים והוא היווה את אות הפתיחה להיטל הטמנה – השר לאיכות הסביבה הוסמך לקבוע גובה של היטל אשר יופעל על הטמנת פסולת. מרכז השלטון המקומי הערים קשיים במהלך השנים ויישומו נדחה עד ליולי 2007, אז נקבעו שיעוריו של ההיטל, אשר יעלו בהדרגה עד לשנת 2011. השיעורים נקבעים לפי סוג הפסולת (פסולת מעורבת או יבשה, שונה באופן הפינוי שלה מפינוי פסולת בניין ופסולת תעשייתית, למשל) ולפי סוג אתר ההטמנה. גובה ההיטל משתנה, כיוון שכל אחד מסוגי הפסולת והאתרים גורם לנזק שונה לסביבה.
היטל ההטמנה הוא למעשה מס ירוק המוטל על רשויות ומפעלים הטומנים פסולת באתרים, והוא מעודד, בדרך עקיפה, את הגדלת המיחזור בישראל. רשויות הטומנות אשפה ישלמו “קנס” ואולי כך יחלו להפנים את ההשפעה החיצונית השלילית של הטמנת פסולת. המשמעות היא שההטמנה מתייקרת וחלופת המיחזור הופכת ליותר מבוקשת ולפיכך יותר ריאלית. העידוד צריך לכוון גם כלפי האזרחים ובעלי עסקים, ואת המשימה הזו ממלא חוק הפיקדון (מיושם מאז שנת 2001), אשר גובה 25 אגורות בקניית כל בקבוק פלסטיק או זכוכית המתאימים לקריטריונים הקבועים בחוק, ו”מחזיר” אותם לאחר מכן, בתום השימוש בבקבוק. נציין כי חוק זה קידם באופן משמעותי את מיחזור הפלסטיק בישראל.
לפי אותן החלטות שעברו במסגרת תיקון החוק לשמירת הניקיון, הכספים הנאספים במסגרת היטל ההטמנה ירוכזו בחשבון נפרד בקרן לשמירת הניקיון והם ישמשו עבור פיתוח, הקמה וייעול של אמצעים חלופיים – מיחזור והפקת אנרגיה מהפסולת וכן עבור עידוד השימוש בהם באמצעות מסעות הסברה, פרויקטים בחינוך ויצירת תשתית נוחה ונגישה עבור התושבים לאמץ את עיקרון צמצום הפסולת האישית בביתם וכן את שיטת הפרדת הפסולת לשם המיחזור.
