מפעלי ים המלח יישאו בעלות קציר המלח

אזור האגן הדרומי של ים המלח, מה שנקרא בריכה מספר 5 שהיא למעשה בריכה מלאכותית שיצרו מפעלי ים המלח, נמצא כבר שנים במצב של עליית מפלס המים שבו והצבת המלונות שהוקמו לאורך השנים בסכנת הצפה. מדובר על בעיה שבפועל הייתה ידועה עשרות שנים לכל המעורבים בדבר, אך כמו במקרים רבים אחרים כולם התעלמו ממנה עד שנהפכה למוחשית ומיידית יותר.

בחודשי הקיץ של 2011 הנושא עלה לדיון ציבורי מהותי ובסופו של דבר המדינה קבעה והמליצה כי מפעלי ים המלח הם שיישאו בעלות הפיתרון שהוחלט לבעיה – קציר מלח של האגן הדרומי.

רקע כללי על הנושא

מפעלי ים המלח הוקמו על ידי מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, על מנת להפיק חומרים חיוניים מהמחצבים הטבעיים שקיימים באזור – בעיקר אשלג המשמש בתעשיית הדשנים. כחלק מפעילות המפעלים, הוקמה בריכה מספר 5 מדרום לאגן ים המלח הטבעי בצפון, מדובר על בריכה ענקית שאליה הוזרמו מים מים המלח לאחר שעבור טיפול תעשייתי מסוים לטובת פעילות המפעלים. לאורך השנים המים בבריכה מתאדים כל העת ובקצב יחסית מהיר בגלל החום הכבד, אך המלח הרב במים נשאר ושוקע בקרקעית האגן – מה שגורם כמובן לעליית המפלס. לאחר כמה שנים המדינה התירה להקים מלונות באזור האגן הדרומי והאזור פתח מבחינת תשתיות, כבישים וכמובן מלונות רבים שקיימים במקום.

עליית המפלס מציבה את המלונות בסכנת הצפה ככל שהמים עולים, לאורך השנים נבנו סוללות שמנעו את ההצפה פתרו את הנושא באופן זמני בהחלט. כיום הבעיה מהותית ומיידית יחסית לעבר ולכן החלו הגורמים המעורבים לבחון את הנושא למציאת פיתרון – כאשר בעיקר נבחנו חלופות של קציר מלח מלא להסרת המלח מהאגן הדרומי הורדת המפלס או העתקת המלונות לאזור אחר של ים המלח. כאמור הגורמים הממשלתיים שבחנו את הנושא המליצו, בתמיכת הרשויות המקומיות וארגונים ירוקים, על קציר מלח מלא כפיתרון האידיאלי.

כל המידע על הנזק לים המלח.

חשוב לציין כי האגן הדרומי הוקם ע”י מפעלי ים המלח כאשר אלו היו בבעלות ממשלתית וגם כי סכנת ההצפה הייתה ידועה כבר מים מתן אישורי הבנייה במקום, כך שאת הבעיה מראשיתה לא יצרה משפחת עופר, השולטת במפעלים, שקנתה את החברה מידי משפחת אייזנברג שרכשה אותה מהמדינה הראשית שנות ה-90.

מימון קציר המלח – על המפעלים בהמלצת היועץ המשפטי לממשלה

בספטמבר 2011 הגיש המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו”ד אבי ליכט, חוות דעת מקצועית ומפורטת הממליצה להטיל את מימון קציר המלח על מפעלי ים המלח וחברת כיל ששולטת בהם. חוות הדעת ממליצה להטיל את עיקר העלות על המפעלים תוך הטלת עלות מסוימת וקטנה על המדינה מתוך התחשבות באחריותה של זו למצב. חוות הדעת הוגשה למשרד האוצר בעקבות החלטת כלל הגורמים הרשמיים כי קציר מלח הוא הפיתרון הנבחר ולבקשת האוצר. עלות קציר מלח מלא לאגן הדרומי מוערכת בכ-7 מיליארד ש”ח – סכום אדיר אפילו לתאגיד כי”ל שמציג רווחים טובים לאורך שנים.

חוות הדעת הקובעת כי מפעלי ים המלח יישאו בעלות קציר המלח מתבססת על כך שפעילות המפעלים היא שיוצרת את הבעיה הסכנה ואי לכך על המפעלים לספק את הפיתרון מבחינת ביצוע ומימון. איב ליכט קובע כי תהליך הייצור של מפעלי ים המלח כולל מפגעים סביבתיים וסיכון הנגרם מתהליך זה, ועל היצרן להכיר בסיכונים אלו ולהיות מוכן לטפל בפתרון הבעיות.

מה שלא ילך בהסכמה – ילך בחקיקה

היבט משמעותי של חוות הדעת המשפטית לגבי העובדה כי מפעלי ים המלח יישאו בעלות קציר המלח היא שהיא קובעת במפורש כי אם הנושא לא יוסדר בהסכמה ומשא ומתן בין הצדדים המדינה צריכה והיא רשאית לפנות לחקיקה שתחייב את המפעלים במימון קציר המלח. כמובן שהשאיפה היא הגעה להסכמה ללא חקיקה.

ארגונים סביבתיים וממשלתיים קיבלו את חוות הדעת בסיפוק והביעו בה תמיכה, המשרד להגנת הסביבה עשוי לדרוש חקיקה להסדרת הנושא בכל מקרה. הנושא בכללותו מגיע לצד קריאות רבות לבחינת הסכם הזיכיון של החברה לישראל על שימוש במשאבי ים המלח ועל תהליך הפרטה שהיטיב עם היזמים ולא נתן את הדעת לבעלות הציבור על משאבי הטבע ועל הנזקים הסביבתיים מפעילות המפעלים.

לקריאה נוספת: צדק סביבתי – צדק חברתי: הפרטת משאבי הטבע בישראל