בישראל השחונה והמדברית למחצה לא היו מעולם עודפי מים. לרוב, נהוג להמחיש את בעיית המחסור במים באמצעות הדוגמא של ירידת מפלס הכנרת. אכן, בעיית ירידת המפלס, תוצאה של שנות בצורת עם עודף שאיבה היא בעיה קשה, אבל אין היא היחידה. משק המים מתבסס, למעשה, גם על מי תהום שמהווים אחוז נכבד ממשאבי המים לשתייה בארץ. לרוע המזל, קיימת תופעה חמורה של זיהום מי תהום.

בישראל, מצויים מי התהום באקוויפרים (כגון אקוויפר החוף ואקוויפר ההר) והללו נמצאים בפני כמה וכמה גורמי סיכון. בשורות הבאות נסביר כמה דברים חשובים. ראשית, נסביר בקצרה מהם מי תהום ואיך הם נאגרים בשכבות הקרקע הפנימיות. שנית, נתאר את גורמי הזיהום והסיכונים החמורים הכרוכים בפגיעה וזיהום מאגרי מי התהום. לבסוף, נתאר את דרכי ההתמודדות שיכולים למנוע מהמצב להחמיר עוד יותר ולהביא את משק המים העתידי בארץ למצב קטסטרופלי.

היווצרות שכבת מי תהום

שכבת מי התהום, אשר ידועה לרבים בשם אקוויפר, נוצרת בתהליך ארוך שנים ומתמיד של חלחול המים לקרקע. משקעים שונים (בישראל – בעיקר גשם) שיורדים אל פני האדמה מחלחלים מתחת לשכבות העליונות, החדירות למים. בהמשך, מגיעים המים הנאגרים לשכבות חדירות למחצה ולבסוף לעבר סוגי אדמה שנחשבים לאטימים למים.

חרסית, למשל, וכן סוגי אדמה נוספים מאופיינים במבנה עתיר חללים. בשכבות כאלה נלכדים המים באופן הדומה למדי למים הנלכדים בחומר ספוגי. יש לציין שלא מדובר על מים עומדים, שאינם נמצאים בתנועה. לרוב, כאשר נאספים כמויות עודפות של מים הרי שמים זורמים באופן הסמוי מן העין לעבר הים. במקרים אחרים, חל תהליך של נביעת מעינות גלויים. בעת המודרנית מצטרפים לכך תנועות של מים היוצאים בשאיבה, דבר שעשוי לגרום לפגיעה באיכות המים ואף להמלחתם ולזיהומם באופן חמור.

גורמי זיהום וסיכונים

בשל מיקומם ואופן היווצרותם של מי התהום, הרי שהם מוגנים למדי מפני גורמי זיהום טבעיים. לעומת זאת, התערבות האדם וניצולו את מי התהום, לעיתים באופן בלתי מבוקר ובשילוב עם זיהום מעשי ידי אדם מעמידים בסיכון את מקור המים החשוב הזה. בין גורמי הסיכון והמזהמים המרכזיים ניתן למצוא את הגורמים הבאים:

• שאיבת יתר וחדירת מי ים – כפי שהזכרנו קודם לכן, עודפי מים שנאגרו בשנים גשומות מתחת לפני הקרקע זורמים אל הים. באופן כזה, חל תהליך מתמיד וטבעי של שמירה על איכות המים. שנים שחונות ובעיקר דלדול מאגרים בשל שאיבת יתר יצרו בעיה – לא רק שזרימת מי התהום העודפים לים נעצרה, אלא שמופיעות תופעות של זרימה הפוכה. בכך, ישנה סכנה של המלחת מי התהום.
• חלחול דשנים – שימוש רב בחומרי דישון כימיים מביא לחלחול של מזהמים שונים דרך הקרקע אל מי התהום. לרוע המזל, מדובר על תהליך ארוך שנים שמקשה על ניהול מדיניות של פיקוח, אכיפה ומניעה.
• שפכים ביתיים ותעשייתיים – גם שפכים ביתיים ותעשייתיים עושים דרכם אל הקרקע ומשם אל מי התהום.

דרכי התמודדות

כפי שניתן לראות, חדירת מלחים, רעלים תעשייתיים ומתכות כבדות מביאים כבר היום להרעה מוחשית באיכות מי התהום כמי שתיה. על מנת למנוע מהמצב להחמיר חשוב לנקוט בכמה צעדים:

• פחות שאיבה – הקטנת כמויות המים הנשאבות מהאקוויפרים השונים תסייע לתהליך הטבעי של סילוק רעלים וזיהומים.
• השבת מים – חשוב להזרים עודפי מים בשנים גשומות, דבר שיצמצם את דלדול המאגרים וכאמור – יסיע לתהליכי טיהור טבעיים.
• תקנות למניעת זיהומים – לצד הפחתת השאיבה חשוב לא פחות לצמצם קיום מפגעים וזיהום משאבי קרקע ומים. דבר זה מצריך יותר חקיקה ותקינה מצד אחד ויותר אכיפה מצד שני.