הנושא הגדול של צדק סביבתי נמצא במקום גבוה בשיח הציבורי כבר כמה שנים, והן בישראל והן בעולם כולו, כמובן שיש נקודות מבט שונות לגבי מהו בדיוק אותו צדק סביבתי אך איכות הסביבה ושמירה על כדור הארץ הם כבר נושא שחשיבותו ידועה לכל כיום. לצד זאת, שנת 2011 תיזכר כשנה משמעותית בישראל, שנה שבה אזרחי המדינה התעוררו וקראו בקול ברור וחזק בדרישה לצדק חברתי חדש.
כשמחברים בין צדק סביבתי לצדק חברתי
כאשר מחברים את שני הדברים יחד, נושא שכבר הפך לנורמה בישראל חוזר לדיון הציבורי וגורמים רבים מתחילים להטיל בו ספק – מדובר על הפרטת משאבי הטבע בישראל, שלצד הפרטות רבות אחרות הפכו לדבר שבשגרה. כיום גוברות הקריאות מקרב הציבור גם בקרב גורמים פוליטיים לבחון מחדש את מבנה ההפרטות האלו ולבנות מערך חדש או משופר ששם את הדגש על צדק סביבתי וצדק חברתי. בין התחומים המרכזיים שניתן למנות ככאלו שעלו לשיח הציבורי לגבי צדק-סביבתי וצדק חברתי והפרטת משאבי הטבע בישראל נמצא את תגליות בגז לחופי ישראל, השימוש של מפעלי ים המלח במחצבים של האזור והנזק הסביבתי עקב כך ועוד.
הקישור הזה בין צדק סביבתי לצדק חברתי עשוי להיראות ברור מאליו לאנשים הפעילים בתחומי איכות סביבה, אך הוא לא תמיד היה ברור. היה צריך את התסיסה החברתית החיובית של קיץ 2011 והקריאות לצדק חברתי ושינוי הסדר החברתי-כלכלי בישראל כדי שהציבור ידרוש בחינה מחודשת של סדרי עולם שהפכו למקובלים וידועים מראש כמו הפרטת משאבי טבע ושירותים אחרים שאינם סביבתיים ושינוי סדרי העדיפויות של המדינה כך שהאזרחים יהיו במקום הראשון ולא בעלי ההון.
מגוון גישות לטיפול בצדק הסביבתי-חברתי בישראל
עם ההתגברות של קולות המחאה בקיץ 2011, יותר ויותר נושאים עלו לסדר היום וכמות ה”דרישות” שהוצגו היא עצומה ומקיפה את כל מערך החיים בישראל. מבחינת הפרטת משאבי הטבע בישראל וצדק סביבתי-חברתי מגוון הגישות כיצד לטפל בנושא היה גדול מאוד. על פי רוב הגורמים הרלבנטיים ואנשים פרטיים לא קראו לביטול הסכמי ההפרטה לחלוטין אלא לבחינתם מחדש והם הצביעו על כך שהפרטות אלו נועדו למקסם רווחים למדינה והתבצעו ללא מחשבה לעתיד או הטלת הגבלות מספיקות על היזמים הפרטיים שרכשו את השימוש במשאבי הטבע.
כמובן שהיו כאלו שקראו להלאים את משאבי הטבע ולבטל את הסכמי ההפרטה, את הזיכיונות של היזמים וכן הלאה. אך אלו מעטים ולמדינה, לפחות במבנה הממשלה הנוכחית, אין כוונה לנקוט בצעדים כביכול קיצוניים כאלו. הקולות הרבים והברורים ביותר היו של בחינה מחדש של חלוקת השליטה (צדק חלוקתי) על משאבי הטבע, הגדלת התשלומים של היזמים על השימוש במשאבים אלו והרווחים המופקים מהם והטלת מגבלות סביבתיות לצמצום הפגיעה בסביבה וכמובן לשיקום נזקים שכבר נגרמו.
מפעלי ים המלח ומשפחת עופר
נושא אחד שתפס את עיקר תשומת הלב לגבי צדק סביבתי וצדק חברתי ובאופן פרטני לגבי הפרטת משאבי הטבע בישראל הוא מפעלי ים המלח של תאגיד כי”ל והגוף השולט בהם – החברה לישראל שבשליטת משפחת עופר. משפחת עופר בכל מקרה לא “נהנית” מאהדה רבה בציבוריות הישראלית ונושא זה רק הרע את המצב מבחינתה. המשפה למעשה כלל לא רכשה את השליטה בחברה לישראל ובמפעלי ים המלח מידי המדינה אלא ממשפחת אייזנברג שהייתה זו שרכשה אותה בתהליך ההפרטה בראשית שנות התשעים. מה שעלה לדיון הציבורי כיום הוא בעיקר התמלוגים הנמוכים שמשלמת החברה על הפקת המחצבים, הנזק הסביבתי לאזור והצפת המלונות באגן הדרומי של ים המלח (בריכה מספר 5) – בעיקר היבט המימון של קציר המלח לשיקום האזור ותנאי הזיכיון של החברה שמטיבים איתה אך פחות עם המדינה והציבור מבחינת תשלומים.
לקריאה נוספת:
