המפעל החדש ממוקם בצפון השומרון, בפארק התעשיות שח"ק, בסמוך למחלף ברקאי שבכביש 6 חוצה ישראל. טיירק הוא כעת המפעל הגדול ביותר בישראל למיחזור צמיגים.

מדי שנה יוצאים מכלל שימוש כ-3,000,000 צמיגים בישראל, כאשר חלק זעום מהם ממוחזרים (שיעור של כ-6%) ואילו השאר נקברים באתרי הטמנת פסולת. כעת, יעניק המפעל מענה למרבית הצמיגים הללו, צפי של מיחזור של כ-80% מתוך מחזור הצמיגים השנתי.

חזון המפעל

הקמת המפעל התבצעה בהשקעה חסרת תקדים של 60,000,000 שקלים והוא יספק, בתור התחלה מקום עבודה לכ-15 אנשים.

פעילות ההמשך המתוכננת למפעל הינה עידוד התעשייה אשר תעסוק בייצור מוצרים מהצמיגים הממוחזרים של חברת טיירק. מוצרים מגומי, טקסטיל וברזל, אשר ישמשו את תחומי התחבורה, בנייה וסלילת כבישים, חקלאות וכן מתקני שעשועים בגנים ציבוריים.

כל המוצרים של חברת טיירק יהיו בעלי תו תקן ירוק.

ברכות ואיחולים

אחד מפועליו המרכזיים של השר גלעד ארדן, מאז כניסתו לתפקיד במשרד לאיכות הסביבה, הינו שימת דגש מרכזי וקידום כל נושא המיחזור בישראל.

השר ארדן בירך על הקמת המפעל במיקומו הספציפי בשומרון ועל היותו חדשני ומהווה דוגמא למפעלים דומים בעולם, אם כי הוא הביע הסתייגות באומרו כי חייב להיות שוק לאותם מוצרי מיחזור שיפיק המפעל – ומהבחינה הזו הוא יפעל בנחישות מטעם המדינה, כיצרנית התשתיות העיקרית, להפעיל ולתחזק את השוק למוצרים וחומרים ממוחזרים.

ראש המועצה האזורית בשומרון התגאה בהקמת המפעל דווקא באזור זה, היכן שמצויים מפעלים ירוקים נוספים וציין כי תושבי השומרון שמים דגש על שמירה על איכות הסביבה.

כזכור, ב-2007 נחקק חוק מיחזור צמיגים, אם כי עד כה לא התאפשר יישומו האמיתי והריאלי. המפעל החדש מעלה את סיכויי ההצלחה לעמוד ביעדי מיחזור הצמיגים אשר נקבעו בחוק.

כולנו תקווה לחזות ביוזמות נוספות מסוג המפעל החדש למיחזור צמיגים טיירק שנחנך השבוע, ולהתקדם צעד נוסף אל עבר סביבה שמורה יותר ועולם נקי יותר.

ובכן, אם אתם עומדים על סף שיפוץ הבית, גם אם אתם לא בטוחים כי שגרת מיחזור המים תיכנס לחייכם, אנו ממליצים על הקמת תשתית למיחזור מים עתידי, כי מי יודע מתי נצטרך או נרצה בכך?

הקמת התשתית הזו היא בעצם פשוטה מאוד – מדובר בהפרדה של מערכת הצנרת של מים אפורים, או בשמם המקצועי, דלוחין, מזו של המים השחורים, הקרויים גם קולחין. הפרדה כזאת לא מתאפשרת בצורה סבירה בתום תקופת השיפוץ והבנייה, והיא כרוכה בעבודות רבות אשר עולות סכומי כסף לא מבוטלים כלל.

טיפול במים אפורים – דלוחין

המים האפורים הם מים היוצאים מחדר האמבטיה (מהכיור ומהמקלחת – לא מהשירותים!), מהמזגן (מים לעיבוי) וממכונת הכביסה – כל אלו מקורות מים אשר לא פוגמים עדיין במים בצורה שלא ניתן יהיה להשתמש בהם שוב.

אנו נרצה שכל המקורות הללו של מים אפורים ירוכזו קרוב אחד לשני ככל שניתן, על מנת שנוכל לטפל בכולם ביתר יעילות. כך למשל נרצה שחדר האמבטיה וחדר הכביסה יהיו סמוכים, או באם אנו מוסיפים חדר אמבטיה נוסף – נרצה למקמו מעל / בסמוך לחדר המקלחת הקיים ובקרבת המטבח.

את הצנרת של המזגנים יש להתקין באופן כזה שהיציאות שלה תגענה אל אותו המקום אליו מגיעות שאר היציאות של המים האפורים.

בכל מקרה, גם אם לא מצליחים למקם את כל מקורות המים האפורים בסמיכות, תמיד ניתן להשתמש במערכת נוספת, משנית, אשר תוצב בצד אחר של הבית ותוליך את המים באמצעות צינור פלסטי אל המערכת הראשית.

צינור יציאת המים מהבית

יציאת המים מהבית כולו מתבצעת באמצעות צינור הממוקם בין הריצוף ובין רצפת הבטון שמתחתיו. הדגש החשוב ביותר בצינור יציאת המים מהבית הוא על הבדלי הגובה בינו ובין הקרקע החיצונית. הבדל שחייב לעמוד על חמישה-עשרה סנטימטרים, לפחות,  מהצינור ועד מסנן המים, זאת על מנת שהמים ייפלו ויצברו אנרגיה בנפילתם והסינון יהיה במיטבו.

המיקום של יציאת המים יהיה המיקום בו תניחו / תרצו להניח בעתיד את המערכת הראשית להשבת מים אפורים, וממיקום זה ייצא חיבור לבריכת ביוב. סמיכות המערכת ובריכת הביוב מתבקשת, עבור מקרים של תקלה במערכת, חלילה. בנוסף, יש לקבוע במקום זה תקע לחשמל, אשר עליו להיות חד-פאזי וכן בעל הגנה מפני מים.

השימוש במים הממוחזרים

מהמקום בו החלטתם כי תמוקם המערכת העתידית, הובילו צינור פלסטיק להשקייה לכיוון מערכת הטיפטוף. יש לשים לב שהצינור יהיה בקוטר של 20-25 מילימטרים.

המים האפורים שתשיבו לשימוש חוזר, לא יכולים לשמש להשקייה באמצעות ממטרות, שכן בארץ פועלים לפי החוק האמריקאי, אשר אוסר על המטרת מים אפורים. ניתן אפוא, להשתמש בדרך של טפטפות הטמונות במדשאות. אומנם מדובר בעלויות גבוהות יותר מאשר אלו של מערכת ממטרות, אך משיגים במקום זה חיסכון עצום במים הנדרשים להשקייה (הסיבה היא שעל ידי טפטוף טמון לא אובדים מים ברוח או כתוצאה מהתאיידות – תוצאות ישירות של השקייה בממטרות).

בהצלחה בשיפוץ !

כל דבר בו אנו יכולים לעשות שימוש חוזר, לשנות לו צורה וליהנות ממנו מחדש – הוא בעצם מיחזור. והפעם, נדבר על מיחזור משכנתאות.

רוב רוכשי הדירות היום, או לפחות הצעירים יותר שבהם, חייבים להיעזר בהלוואות לטווח ארוך מהבנק ולקחת משכנתא לצורך מימון הרכישה.

בנקים שונים מציעים מסלולים שונים ללקיחת משכנתא (ריבית קבועה או משתנה, צמוד לשער הדולר או לא וכו') ותנאי פריסה והחזר תשלומים משתנים.

מיחזור משכנתא

מיחזור משכנתא הוא מכשיר פיננסי אשר באמצעותו יכול כל רוכש דירה לבצע שינוי באופן פריסת התשלומים שלו –

• הגדלת תשלום ההחזר החודשי וסגירת היתרה, למי שהוטב מצבו הכלכלי
• הקטנת התשלום ופריסתו על פרק זמן ממושך יותר מאשר בתנאי המקור, למי שנקלע לקשיים כלכליים
• שינוי התשלום בהתאם לריבית המשולמת – מעבר מריבית קבועה לריבית משתנה למשל (כאשר הריבית יורדת, מומלץ לבצע מיחזור משכנתא).

בעצם, מיחזור המשכנתא הוא כלי בידינו להתאימה לאורחות החיים החדשים שלנו ולמצבנו הכלכלי, וכתוצאה מכך, אם עושים זאת נכון, מיחזור משכנתא יכול להוביל לחיסכון בכסף.

בדיקת כדאיות מיחזור המשכנתא

ככלל, מומלץ לכל אחד לבצע בדיקה של מסלול המשכנתא שלו וכן בדיקה של כדאיות המיחזור שלה. לעיתים תגלו כי זו לא הפעולה המשתלמת ביותר עבורכם ובעצם רק תקשו על עצמכם בהחזר ההלוואה בעתיד. הכדאיות של המיחזור תלויה בלא מעט פרמטרים ולכן כדאי לבצע בדיקת כדאיות מקיפה. אתרים רבים היום מציעים מחשבוני משכנתא אשר בודקים את הכדאיות הזו עבורכם, באופן מהיר ונגיש.

כדאיות מיחזור המשכנתא עולה כאשר מדובר במשכנתא שהיתרה עבורה היא מעבר לעשר שנים, או לחלופין, נותרו יותר ממאה אלף שקלים לפדותה והריבית שלה עולה על חמישה אחוזים.

הערכות שונות גורסות, כי מיחזור משכנתא קיימת יכול להוביל לחיסכון של אלפי שקלים מדי שנה, זאת כמובן במידה והדבר מתאים וכדאי.

את הכסף שחסכתם במיחזור המשכנתא, אנו ממליצים שתשקיעו במיחזור אחר בבית – אם בהקפדה על הפרדת פסולת, אם בתכנון גינה ירוקה, אשר תוזן על-ידי קומפוסט ביתי שהכנתם ותקבל את מימיה ממערכת מיחזור מים שתתקינו בחצר וכו'. אנחנו גם ממליצים לקחת את כל המשפחה לחופשה…

לבגדים שאנחנו מסננים מהארון בכל חילוף עונה או בכל זמן אחר יש משקל לא מבוטל מהיקף הפסולת הביתית - שישה אחוזים (לאחר שהעברנו הלאה בגדים הניתנים לשימוש חוזר). למספר זה יש שתי משמעויות הנוגעות לאיכות הסביבה:

• ייצור בגדים חדשים – ייצור קילו אחד של כותנה דורש כ-8,000 ליטרים של מים. קילו אחד! חישבו על כמויות המים שניתן לחסוך, ברמה עולמית, אם נמחזר כותנה ולא ניצור אותה מחדש
• סילוק בגדים ישנים - בגדים המושלכים לפח מוצאים עצמם במטמנות אשפה. חלק מהחומרים המרכיבים את הבגדים אינם מתפרקים כלל בתהליך מיחזור (בעיקר בדים שהם סינטתיים) ובנוסף, ישנם סיבים שכן מתפרקים, אם כי פירוקם הוא זה שגורם לנזק. לדוגמא – סיבי צמר, אשר בעת הפירוק שלהם נפלט גז מתאן – גז לא ידידותי בעליל (מישהו אמר התחממות גלובאלית?)

בעבר לא היתה קיימת מודעות לנושא מיחזור בגדים, שכן מיחזור בגדים שונה ממיחזור נייר או מיחזור פלסטיק – יש לנו פחות היקשרות רגשית לבקבוק מים או לדפים מודפסים, מאשר לפריט לבוש שהיה פעם, בעוונותיו, אופנתי ומחמיא והיום הוא פשוט תופס מקום בארון.

המודעות לנושא של מיחזור בגדים החלה להתפתח בשנים האחרונות אט אט ובישראל ניתן לראות היום את העלייה הזו:

חברת רוזניר היא חברה העוסקת בכל מה שקשור בתהליך איסוף הבגדים המשומשים – כאשר עיקר האיסוף מתבצע ממיכלים לאיסוף בגדים המוצבים היום יותר ויותר ברשויות המקומיות וכן מעמותות למיניהן אשר צוברות מעת לעת כמויות בגדים לא רצויים או בלתי שמישים.
כמו כן, פועלת החברה למען הגברת המודעות לנושא זה בקרב הציבור הישראלי תחת הסלוגן – "אם אתה לא לובש את זה – תמחזר את זה" – עליי זה עובד…

קיימות מספר חברות אופנה ומעצבים פרטיים אשר שותפה לכולם האג'נדה החברתית של שמירה על איכות הסביבה והם משלבים בדים ממוחזרים בתעשיית הבגדים החדשים שלהם וחלקן אף מפיקות אירועים הכוללים העברות בגדים משומשים ואיסוף של בגדים בלתי שמישים או יצירה משותפת של בגדים חדשים מהישנים.

כאמור, לאחרונה החלו יותר רשויות מקומיות להציב מיכלים מיוחדים לאיסוף הבגדים, בהן ניתן לכלול את רעננה, אשדוד, מועצת רמת ישי ועוד. המיכלים הם מיכלי ענק בצבעים שונים (לפי החלטת הרשות) ובעלי כיתוב בולט לנוחות הציבור.

ומה קורה לבגדים שלי?

לאחר שאוספים את הבגדים מהמקורות השונים, מתבצע תהליך של מיון:

ראשית מפרידים בין בגדים לבישים ובין כאלו שאינם. את הבגדים הלבישים אורזים ומעבירים הלאה לגורמים שונים לשם שימוש חוזר.

הבגדים אשר כבר אין סיכוי שילבשו אותם עוברים מיון משני – לפי סוגם והרכבם:

• אם יש בבגד סיבי צמר או אקרילן (שני חומרים אשר ניתנים לפירוק בעת תהליך מיחזור בגדים), הוא ראוי למיחזור והמשך דרכו הוא שליחה לריסוק ולאחר מכן למיחזור עצמו.
• בגד אשר אינו מכיל סיבים אלו אינו ראוי למיחזור (ישנם חומרים רבים אשר אינם ניתנים לפירוק כלל), וגזר דינו הוא דומה לזה שהוא היה מקבל אצלנו בבית – הוא הופך למטלית לניקוי, ונשלח לשימוש בתעשייה.

גם בימינו, כאשר נזקי ההטמנה ידועים וברורים, ההטמנה היא הדרך העיקרית לטיפול בפסולת בישראל – כתשעים אחוזים מסך כל הפסולת העירונית מובאת למטמנות, ובכך גורמת לנזקים לא מבוטלים:

• פליטת גז מתאן – הגז נוצר בעת התפרקות של פסולת אורגנית (שיירי מזון למיניהם המהווים למעלה משליש מהפסולת הביתית). המשמעות של פליטת גז כזה ברמה שאינה מבוקרת היא סכנת פיצוץ, לא פחות. זהו גז חממה אשר פליטתו פוגמת באפקט החממה ומביאה לשינוי באקלים (התחממות גלובלית – נשמע מוכר?)
• צריכת קרקע ופגיעה במאגרי מים – צריך הרבה מקום בשביל מליוני טונות של אשפה המיוצרים בארצנו, מדי שנה. מה שאומר שהנוף מתמלא בהררי זבל ואילו הקרקע עליה הם עומדים ניזוקה הן בשכבות העליונות והן בחלחול אל עבר מאגרי המים וזיהומם. וכי כמה מים וקרקע כבר יש לנו כאן?..
• זיהום אוויר נלווה – הובלת כמויות ענק למטמנות כרוכה בצריכת דלק מוגברת, ובהסדרי שינוע נרחבים – תוספת "קטנה" לזיהום האוויר הכללי.

הסיבה שהשימוש בהטמנה הוא הנפוץ ביותר לטיפול בפסולת בישראל היא, איך לא, כלכלית. בשביל לקבור פסולת אין צורך בתשתיות חדשות – יש משאיות, יש פחים, יש נהגים, הכל טוב. האומנם? המחיר אותו ניאלץ לשלם (ולא רק הרשויות – אלא אנחנו – האזרחים הקטנים) בבוא היום יהא יקר יותר בצורה מפלצתית. העלות הנמוכה של הליך ההטמנה נובעת מכך שהיא אינה כוללת את הנזקים הנגרמים לקרקע, לאוויר ולמים או את הסיכון הבריאותי שהיא מייצרת לתושבים. שיטות חדשניות לטיפול בפסולת, הכוללות הפחתה, תרבות שימוש חוזר וכן מיחזור, הן כאלו הלוקחות בחשבון את הפגיעה בסביבה ומיישמות טכנולוגיות המפחיתות אותה.

צריך לעודד מיחזור!

בשנת 2000, תוקן חוק שמירת הניקיון במסגרת חוק ההסדרים והוא היווה את אות הפתיחה להיטל ההטמנה – השר לאיכות הסביבה הוסמך לקבוע גובה של היטל אשר יופעל על הטמנת פסולת. מרכז השלטון המקומי הערים קשיים במהלך השנים ויישומו נדחה עד ליולי 2007, אז נקבעו שיעוריו של ההיטל, אשר יעלו בהדרגה עד לשנת 2011. השיעורים נקבעים לפי סוג הפסולת (פסולת מעורבת או יבשה, שונה באופן הפינוי שלה מפינוי פסולת בניין ופסולת תעשייתית, למשל) ולפי סוג אתר ההטמנה. גובה ההיטל משתנה, כיוון שכל אחד מסוגי הפסולת והאתרים גורם לנזק שונה לסביבה.

היטל ההטמנה הוא למעשה מס ירוק המוטל על רשויות ומפעלים הטומנים פסולת באתרים, והוא מעודד, בדרך עקיפה, את הגדלת המיחזור בישראל. רשויות הטומנות אשפה ישלמו "קנס" ואולי כך יחלו להפנים את ההשפעה החיצונית השלילית של הטמנת פסולת. המשמעות היא שההטמנה מתייקרת וחלופת המיחזור הופכת ליותר מבוקשת ולפיכך יותר ריאלית. העידוד צריך לכוון גם כלפי האזרחים ובעלי עסקים, ואת המשימה הזו ממלא חוק הפיקדון (מיושם מאז שנת 2001), אשר גובה 25 אגורות בקניית כל בקבוק פלסטיק או זכוכית המתאימים לקריטריונים הקבועים בחוק, ו"מחזיר" אותם לאחר מכן, בתום השימוש בבקבוק. נציין כי חוק זה קידם באופן משמעותי את מיחזור הפלסטיק בישראל.

לפי אותן החלטות שעברו במסגרת תיקון החוק לשמירת הניקיון, הכספים הנאספים במסגרת היטל ההטמנה ירוכזו בחשבון נפרד בקרן לשמירת הניקיון והם ישמשו עבור פיתוח, הקמה וייעול של אמצעים חלופיים – מיחזור והפקת אנרגיה מהפסולת וכן עבור עידוד השימוש בהם באמצעות מסעות הסברה, פרויקטים בחינוך ויצירת תשתית נוחה ונגישה עבור התושבים לאמץ את עיקרון צמצום הפסולת האישית בביתם וכן את שיטת הפרדת הפסולת לשם המיחזור.

ובכן, לפחות לגבי ההחלטה למחזר – מדינת ישראל באה לקראתכם. באיחור אופנתי של מספר שנים, לאחר חברותינו המדינות המודרניות, מסתמנת הבנה חשובה בקרב מקבלי ההחלטות שלנו ובעתיד הלא רחוק (כך אנו מקווים) נוכל להפריד פסולת רטובה מיבשה בבתים ולהשליכן למיכלים מתאימים שיוצבו ברחבי הערים והרשויות המקומיות.

אנחנו רוצים להיות רומנטיים ולחשוב כי ממשלת ישראל דואגת לסביבה ופועלת מתוך שיקולים ירוקים גרידא. אך, כורח המציאות שלנו, ההחלטה נובעת מטעמים כלכליים: באחרונה ערך המשרד להגנת הסביבה כנס מיוחד בנושא הפרדת פסולת והציג נתונים שהעירו חבר כנסת או שניים – העלות של טיפול בטון אשפה אשר הופרדה במקור זולה בכ-90 ש"ח מהעלות של פינוי טונה פסולת מעורבת והטמנתה באתרים מיוחדים (490 לעומת 577 ש"ח). רק בשביל לסבר את האוזן – מדינת ישראל מייצרת כ-7 מיליון טון מדי שנה… קדימה – מי יעשה את החישוב?! ההפרשים בעלויות נובעים בעיקר מהיטל ההטמנה אשר פועל מאז שנת 2007 והוא אשר מהווה תמריץ שלילי לרשויות להטמין את הפסולת ומאידך להגביר את המודעות והמהלכים האקטיביים למיחזור ולשימור הסביבה.

יהיו הטעמים אשר יהיו, היוזמה מבורכת, ובקרוב תסייע הממשלה לרשויות בהקמת מערכים מיוחדים לאיסוף ולפינוי פסולת אשר הופרדה במקור. ומה המטרה בעצם? – נתונים נוספים שהציג המשרד בכנס נוגעים לכמות שניתן למחזר – בערך 40 אחוזים מסך הפסולת הביתית היא פסולת רטובה (שיירי מזון למיניהם המהווים פסולת אורגנית) ושאר הפסולת היא פסולת יבשה (אריזות מוצרים שונים למשל).

מה שקורה היום (שימו יד על הלב והודו באמת…) הוא השלכת כל הפסולת באותה השקית, למעט, אולי בקרב מיטיבי הלכת שבינינו, הפרדת בקבוקי פלסטיק. כל הפסולת הזו מושלכת לאתרי ההטמנה העולים על גדותיהם ומהווים נזק לא מבוטל לסביבה בפני עצמם. אז נכון שאחת התשובות היא הקטנת כמות הפסולת הביתית שאנו מייצרים, אולם, מעבר לחינוך האישי שלנו, יש לפעול באופן מערכתי ושיטתי לקידום המיחזור ולהביא לכך שמרבית הפסולת המיוצרת תמוחזר ותשמש לשימושים חוזרים שונים.

אוקיי. הפרדנו פסולת – מה עושים עם זה?

כל אותה פסולת רטובה, אורגנית, תשמש לייצור קומפוסט, או בעברית צחה – רקבובית – שזהו בעצם דשן אורגני עשיר אשר אינו מזיק לסביבה. ניתן יהיה גם להפיק ממנה אנרגיה בתהליך ביוטכנולוגי. הפסולת היבשה תישלח למיחזור, ולאחר תהליכים שונים ונפרדים למיחזור פלסטיק, מיחזור זכוכית, מיחזור נייר ועוד, היא תחזור בצורה של מוצרים ממוחזרים ואף תשמש להפקת אנרגיה. נשמע טוב, לא? כל שיידרש מאיתנו האזרחים, הוא להפנים את השימוש במספר פחים בבית ולהשליך כל שקית אל המיכל המתאים שיוצב (בקרוב, בקרוב) בערים.

הצבת המיכלים הנפרדים ותכנון מערך הטיפול בפסולת המופרדת הם האתגר כאן, אשר עולה בהתחלה לא מעט כסף, אך בחישוב לטווח ארוך – המהלך ישתלם. באותו הכנס שהוזכר לעיל, התקבלה התחייבות מצידו של גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה, לסייע לרשויות המקומיות בהקמת התשתית הנדרשת באמצעות הכספים שנאספו בגין היטל ההטמנה. הסיוע יהיה גם להיבט התפעולי וגם להיבט ההסברתי והחינוכי הנלווה לכך – מישהו צריך לשכנע את כולנו להפריד פסולת, לא?

ייצור של זכוכית מתבצע מקוורץ, אשר חומר הגלם שלו הוא חול. אבל זה לא שלוקחים חול מהים… את הקוורץ לייצור של זכוכית כורים מהמכתש הגדול אשר בהר הנגב. כל מיכל או חתיכת זכוכית, אשר לא יעברו מיחזור - יתפרקו באופן טבעי בעוד כמיליון שנה – לא ממש הרבה זמן…

על זכוכית ממוחזרת

תהליך מיחזור הזכוכית מעמיד בפנינו מספר יתרונות לא מבוטלים:

• ראשית אנחנו חוסכים בחומר הגלם הטבעי (קוורץ) שכאמור, מצוי בכמות מוגבלת במכתש הגדול
• ייצור זכוכית מקוורץ פולט זיהום גדול יותר לאוויר מאשר ייצור זכוכית ממוחזרת
• אם לא יתבצע מיחזור זכוכית, אתרי הפסולת ושטחים ציבוריים נוספים יהיו מלאים בכלים ושברי זכוכית, אשר כאמור, לוקח להם כמיליון שנה להתכלות, גם כאשר טומנים אותם מתחת לאדמה
• חיסכון באנרגיה – ייצור של זכוכית מחומר הגלם דורש כמויות אנרגיה גדולות יותר מאשר הייצור של זכוכית ממוחזרת.

וכיצד משתמשים בזכוכית הממוחזרת?

רבים מאיתנו לא עושים שימוש חוזר במיכלי מזון ובקבוקי שתייה מזכוכית, אשר יכול להפחית משמעותית את הפסולת מזכוכית – בכל מיכל ניתן להשתמש, לאחר חיטוי כמובן, עד שמונה פעמים. המצב המצוי הוא שאנשים משליכים את מיכלי המזון למשל מיד בתום השימוש.

מעבר לתרומה האישית הקטנה הזו, מסירת הפסולת השבירה למיחזור יכול לתרום רבות. למרבה הצער, המדינה כיום אינה מפעילה מערך איסוף או מיחזור יעיל או נגיש לציבור. רק במקומות מעטים מוצבים מתקנים לאיסוף זכוכית משומשת. היצרנים מצידם, היו שמחים להשתמש בזכוכית ממוחזרת, שכן העלויות נמוכות יותר.

שימושים נוספים לזכוכית הממוחזרת הוצעו במסגרת יוזמות חדשות וכן פרויקטי מחקר, אשר מוכיחים את יעילות השימוש בזכוכית ממוחזרת למטרות שונות מהמקור. לדוגמא – גריסת הזכוכית המקורית ושימוש בחומר הגרוס כמצע או כחומר מילוי לשימושי בנייה. שימוש נוסף הוא לקיחת הזכוכית הממוחזרת והוספתה לאספלט לסלילת כבישים, לגגות רעפים לבניית בתים ועוד.

אז נכון, להעניק מתנה באריזת זכוכית נראה מהודר יותר או להגיש לחברים לימונדה צוננת במיכל זכוכית – אבל עלינו להיות מודעים להשלכות ואם בחרנו בזכוכית – עדיף שהיא תהיה ממוחזרת, נעשה בה שימושים חוזרים בעצמנו ובסוף בסוף, כשכבר לא יהיה מה לעשות איתה, נשליכה במתקנים לאיסוף בקבוקי זכוכית הקיימים היום ובעתיד גם במתקנים לאיסוף סתם שברי מנורות וכלים שאתרע מזלם…

]]> http://www.recycling.co.il/11/%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%a8-%d7%90%d7%95-%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%9e%d7%a9-%d7%91%d7%96%d7%95-%d7%94%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%9e%d7%aa/feed/ 1