הכירו, הכירו – חוק האריזות החדש:

החוק יטיל על כל היצרנים השונים את חובת איסוף האריזות אשר שווקו לציבור – מכל סוג שהוא. יצרנית אשר לא תעמוד בחובה זו – תיקנס.

התפנית הגדולה שהחוק מייצר היא שלראשונה ייכנסו למעגל המיחזור כל סוגי האריזות – הכל! – צנצנות וקופסאות שימורים, מוצרי חלב ואף שפופרות ריקות של משחת שיניים ועוד היד נטויה.

ומדוע תפנית? משום שעד כה חובת המיחזור מתוקף חוק הפיקדון הייתה רק על מכלי פלסטיק בגודל מסוים – בקבוקי השתייה הקטנים מוחזרים לרשתות השיווק והמכירה ואילו המיכלים הגדולים מושלכים לכלובי המיחזור הפזורים ברחבי רשויות הערים.

לכל שאר הפסולת, שהיא איננה אורגנית ואיננה בקבוקי פלסטיק או נייר, לא ניתן מענה עד כה בישראל והיא פשוט הצטרפה לזרם הפסולת הביתי והתעשייתי באופן טבעי, והובלה לאתרי הטמנת הפסולת (והנזק הנגרם שם מחומרים שאינם מתכלים – ידוע גם ידוע).

השינוי שיביא עימו החוק לא יסתכם רק בצמצום כמויות הפסולת האדירות שישראל מטמינה בכל שנה, אלא הוא ישפיע גם על האופן שבו היצרניות עצמן מייצרות את האריזות והן תהיינה מורכבות יותר ויותר מחומרי גלם ניתנים למיחזור או כאלו המתכלים לגמרי, והרי זהו שינוי מבורך.

יעדי החוק

כל זה עומד להשתנות, עת יעבור החוק באישור הכנסת וייכנס לתוקפו. לפי היעדים שקובעים בתזכיר החוק, מעגל האיסוף והמיחזור של אריזות צפוי להגיע ל-60% מכלל כל האריזות של כל המוצרים הנמכרים בארץ (יעד דומה לקיים במדינות אירלנד ואיטליה).

גיבוש החוק קודם רבות הודות לאנשי העמותה "אדם טבע ודין" אשר העלו הצעה דומה פרטית כבר לפני שנתיים. טענתם העיקרית היא שהיצרן חייב להיות אחראי על מה שהוא "מפזר" – גם מבחינת הנפח שהאריזה תופסת, וגם מבחינת חומרים ניתנים למיחזור והאיסוף והמיחזור בפועל.
בנוסף, העמותה ביצעה בזמנו חישובים שונים ואספה מידע בנושא אשר מעיד כי יישום כזה של החוק, עם עמידה ביעד המדובר, יכול להוביל להפחתה של בערך מליון טון של גזי חממה – מדי שנה!

כיצד זה יתבצע?

לגבי האופן שבו נפריד את האריזות ואופן האיסוף שלהן – טרם ברור מה יהיה התוואי – האם אנחנו נבצע הפרדה בבית או שזה יקרה בתהליך תעשייתי?

לגבי אכיפת החוק למול היצרניות – תחילה הן חייבות לדווח כמה אריזות הן הפיצו – כך שבסוף היום כאשר ידווח על מה שאספו ומיחזרו – הם אכן יעמדו ביעד. בנוסף, היעדים שנקבעו בחוק לגבי האיסוף והמיחזור לחלוטין לא גמישים – מי שלא יעמוד בהם – ייקנס ואף ניתן יהיה לתבוע אותו. זאת כתוצאה מלקחים שנלמדו בעקבות חוק הפיקדון הגמיש שמיהר להקל ולבטל אי-אילו קנסות וסנקציות.

לחוק שהתקבל לקח כשנתיים עד אשר החלו ביישומו – בשנת 2001. מטרת החוק היתה להקטין באופן משמעותי את כמויות הפסולת המוטמנת.  החוק מתייחס למיכלי משקה, אשר קיבולתם היא עד ליטר וחצי, לדוגמא – בקבוקי פלסטיק, בקבוקי זכוכית (בירה, סודה). משמעות החוק היא שכל מיכל משקה העומד תחת הקריטריונים, מחויב בפיקדון על-סך 25 אגורות – בתי העסק והרשתות מחויבות בגביית הסכום וכן בהחזרתו. המילים "חייב בפיקדון" חייבות להופיע על האריזה.

אל"ה – תאגיד איסוף מיכלי המשקה בע"מ

במסגרת החוק הוקם תאגיד אל"ה, אשר מאגד תחתיו את היצרנים והיבואנים הגדולים של משקאות בארץ. התאגיד אחראי על כל המערך התפעולי ליישום חוק הפיקדון: החל מאיסוף המיכלים השונים, תהליכי מיחזור פלסטיק ומיחזור זכוכית נפרדים, ועד לפעולות המקדמות את האיסוף והמיחזור, כגון קמפיינים ושירותי מידע לציבור. בהתאם לכך שזהו התאגיד היחיד המוכר מטעם השר לאיכות הסביבה, הוא גם הנושא באחריות של אי עמידה ביעדים.

האם הושגו המטרות?

אומנם לא כל מיכלי המשקה מגיעים לתהליך מיחזור, אך יש לציין כי חל שיפור ניכר בפני הערים בארץ – הרחובות והשטחים הציבוריים נקיים יותר, המיכלים הרבים שמוחזרו חסכו במשאבים ובחומרי גלם לייצור חדשים, הופחתה כמות הפסולת הנטמנת ואולי חשוב מכל – המודעות לנושא המיחזור ולאיכות הסביבה בכלל בקרב אזרחי ישראל עלתה לאין שעור.

ומה חסר? החסרונות בחוק

החוק מדבר כאמור על מיכלים אשר נפחם הוא עד ליטר וחצי. מה עם הבקבוקים הגדולים יותר?!

נוסח החוק המקורי  מותיר את הבקבוקים הגדולים מחוץ לתחום – והרי אין לכך סיבה משמעותית נראית לעין. הרי הטיפול והמיחזור של בקבוק קטן אינו שונה מבקבוק גדול…יתרה מזאת, עם הכנסת המיכלים הגדולים לתוך אחריות החוק, יעלה יעד האיסוף והמיחזור באופן משמעותי וכל כך מתבקש.

בימים אלו פועלות מיני יוזמות להגשת התיקון לחוק הפיקדון בכדי לממש את מיחזור המיכלים הגדולים וכן לענות על חוסרים נוספים שהתגלו בחוק המקורי, כמו:

אחריות ישירה של היצרנים – האחריות היום היא רק של תאגיד אל"ה

יעדי מיחזור ולא יעדי איסוף – ראשית מוצע לשמור על יעדי האיסוף הנוכחיים, אשר ניסו להורידם מ-85% לכ-70% בממוצע. לא רק שאין סיבה להפחית את היעד המבורך, אלא שיש לקבוע יעדים לפעולה ממשית של מיחזור המיכלים, יותר משהיא קיימת היום. מה ההיגיון לקבוע לאסוף 80% מהמיכלים ולקבוע כי על 90% מהם לעבור מיחזור? מה קרה לעשרת האחוזים הנוספים?  – מדובר בשיעור של 40 מיליון מיכלים שונים שיאספו ולא ייעשה בהם דבר – מדי שנה!

החמרת הקנסות – העונשים הקיימים היום מנוסחים בחוסר בהירות, באופן המותיר הרבה מקום לפרשנות אישית של העובר על החוק… על העונשים הכספיים והמשמעתיים בגין חוסר עמידה ביעדים להיות מצוינים במפורש בחוק, באופן שאינו משתמע לשתי פנים וחשוב מכל – באופן המרתיע מפני עבירה על החוק.

בשנים האחרונות קיימת עליה משמעותית בשימוש בפלסטיק -  לדוגמא, השימוש בבקבוקי פוליאתילן טרפתלאט בארצות הברית עלה בד בבד לירידה בשיעור המיחזור שלו -  בשנת 1995 נצרכן כ-900 מיליון ק"ג של בקבוקי פוליאתילן טרפתלאט ושיעור המיחזור היה כ-40% ואילו בשנת 2005 נצרכו כ-2.3 מילארד ק"ג בקבוקים כאשר שיעור המיחזור ירד ל-23%.

כמות החומר הממוחזר אומנם עלתה בכ-46% אולם מיליארדי טון בקבוקים מושלכים לאשפה ולא ממוחזרים.

בארצות הברית, כאשר הנגישות לאפשרות המיחזרו גדולה בהרבה מאשר בארץ, רק כ-25% מהאנשים משליכים את הבקבוקים למיחזור למרות של-80% מהם קיימת אפשרות למחזר.

הבעיה העיקרית נובעת מחוסר מודעות – סקר שנערך בשנת 2007 בקרב הציבור  האמריקאי מצא כי למעלה מ-70% מהאמריקאים לא יודעים שפלסטיק מיוצא מנפט (למעשה כ-10% מצריכת הנפט משמשת ליצור פלסטיק) וכי כ-40% מהם חשבו שהפלסטיק מתפרק באדמה או בים.

למעשה פלסטיק הינו מוצר עמיד למדי – גם לאחר מאות שנים הוא נשאר במצבו המקורי ולפיכך גורם לזיהום סביבתי חמור.

מיחזור פלסטיק הוא תהליך שפחות כדאי כלכלית מאשר התועלת הצומחת מהפחתת השימוש בו. על כן מדינות העולם מנסות להגביל את השימוש בפלסטיק – באמצעות חקיקה האוסרת שימוש בשקיות פלסטיק דקות אשר אינן ניתנות לשימוש חוזר, מס על שקיות פלסטיק ועידוד השימוש בחלופות של שקיות בד או נייר ועוד..