זיהום ממקורות טבעיים וזיהום מעשה יד אדם

זיהום ממקורות טבעיים יכול להיגרם כתוצאה משריפות טבעיות, פעילות בהרי געש, גזי פליטה של בעלי חיים ועוד.
זיהום מעשה אדם נגרם כתוצאה משריפות יזומות, גזי פליטה של כלי תחבורה, גזי פליטה במפעלי תעשייה, היווצרות אדים רעילים ועוד.

זיהום ממקורות טבעיים גורם בעיקר לעלייה באחוז גזי החממה באוויר כגון: פחמן דו חמצני ומתאן. אלו גזים שאינם משפיעים ישירות על החי או הצומח, אך תורמים לעיבוי שכבת האטמוספרה המונעת מקרינה החום להשתחרר לחלל. זיהום ידי אדם, לעומת זאת, גורם לעלייה הן בגזי החממה והן בגזים מזהמים-רעילים שפוגעים בחי ובצומח ישירות, ביניהם תחמוצות חנקן, פחמן חד חמצני, תחמוצות גופרית וכן חלקיקים מרחפים שונים.

מה עושים?

זיהום אוויר גובה קורבנות רבים, רמת התחלואה הנגרמת כתוצאה מנזקי זיהום האוויר גבוהה מאוד ומספר מקרי המוות כתוצאה מזיהום האוויר הוא עצום.

בשנים האחרונות ישנה ירידה משמעותית בזיהום האוויר שמקורו ממפעלים וזאת עקב חקיקה, לחץ ציבורי ועלייה במודעות. כל אלה הובילו את המפעלים להשתמש בטכנולוגיות חדישות לניקוי וסינון גזי הפליטה המזוהמים.

במקביל, חל שיפור הזיהום שמקורו בכלי התחבורה. הוגבר השימוש בדלקים מזהמים פחות, במנועים חדישים ובמערכות סינון לגזי הפליטה.

יחד עם זאת, בשל הגידול באכלוסיה, העומסים בכבישים והשימוש הרב בכלי רכב ממונעים, כמעט ולא ניתן להרגיש את הירידה בזיהום האוויר שמקורו מכלי רכב.

בישראל מקורות הזיהום הם בעיקר מסופות אבק, כלי תחבורה, מפעלים ומחצבות. זיהום אוויר חמור קיים באזור מפרץ חיפה, גוש דן ובאר שבע.

בחיפה מקור הזיהום העיקרי הינו ממפעלים באזור המפרץ, בגוש דן זיהום האוויר נגרם כתוצאה מאמצעי התחבורה ובבאר שבע נגרם זיהום אוויר כתוצאה מהמפעלים באזור רמת חובב.

מעבר לבעיות הבריאותיות, גורם זיהום האוויר בישראל לבעיות סביבתיות נוספות, בעיקר בשל הופעתם של הפרברים. זיהום האוויר הגובר בערים, גורם לתושבים להתיישב מחוץ לערים במטרה לזכות באוויר צח, אולם, בשל ריחוקם מן העיר, תופעה זו מעודדת שימוש מוגבר ברכב פרטי שרק מעלה את רמת זיהום האוויר.

ומה בעתיד?

האמצעי היעיל ביותר למיגור תופעת זיהום האוויר הינו תקינה וחקיקה. בעולם נהוג לקבוע תקנים המגדירים את רמת הזיהום המותרת לצורך אכיפה ושמירה על איכות האוויר. תקנים לאיכות האוויר מתחלקים לשניים: תקני פליטה ותקני סביבה.

תקני פליטה- הוראות המגבילות את הריכוז המקסימאלי לפליטת מזהמים ממפעלים וכלי רכב, כלומר זיהום ממקור ספציפי מעבר לערך קבוע.

תקני הסביבה- הוראות הקובעות את רמת הריכוז המקסימאלית באוויר עבור כל מזהם ללא קשר למקור הזיהום. תקני הסביבה יהוו נורת אזהרה לרשויות לגבי מצב זיהום האוויר באזור וכך תידרש נקיטת אמצעים לצמצום הפליטות ממקורות ספציפיים.

התקנות נקבעות על ידי המשרד לאיכות הסביבה ומובאות לאישור בכנסת. בשיקולים העיקריים שנלקחים בחשבון הינם בריאות הציבור, היכולת לעמוד בתקן וכן העלויות ליישומו. בפעם האחרונה עודכנו תקנות לאיכות האוויר בשנת 1992. כיום קיימים קשיי אכיפה אל מול המפעלים בכל הקשור לזיהום אוויר, אולם “חוק אוויר נקי” אמור לשנות את המצב הקיים.

אולם גם לחוק זה היו חבלי לידה עקב מחלוקות שונות בין הרשויות, הוצאתו לפועל של החוק נמשכה כשמונה שנים והוא ייושם החל מ-2011.

1. חומרים בעלי קרינה רדיואקטיבית.
2. שימוש בחומצות מינרליות שונות.

עיקר השימוש בחומרים רעילים נעשה בתעשייה ובחקלאות, אולם גם בענפים אחרים ואף כמעט בכל בית. כיום בכל יום משונעים כמה אלפי טונות של חומרים רעילים.

מקור החומרים בעלי קרינה

הקרינה הרדיואקטיבית שמקורה בכור הגרעיני בנחל שורק, דווקא אינה מהווה בעיה חמורה שכן מבדיקות שנעשו נמצא שרמת הזיהום באוויר והקרינה מסביב הם נמוכים יחסית. אולם, בעיה אחרת היא הגז הרדיואקטיבי – הראדון. לגז זה יש נטייה להיאגר במקומות נמוכים מכיוון שהוא כבד מן האויר. הבעיה נפוצה בעיקר במבני מגורים אטומים בהם תנאי האיוורור לקויים.

מקור חומצות מינרליות

החומצות המינרליות משמשות בתהליכים שונים כגון טיפול המתכות, טיפול במינרלים ותהליכי חימצון. לרב לאחר מספר שימושים בחומצות  המינרליות, יעילותם פוחתת והם הופכים לשפכים הכוללים שאריות חומצה, מלחים וכן מומסים אחרים. סילוק לא מבוקר של החומצות הנ”ל מהווה סכנה של ממש לבריאותינו ועלול לגרום לנזק חמור לסביבה המתבטא בעיקר בסכנה למי התהום.

ניתן לבצע טיפולים מקדימים לפני פינוי החומצות ואף לבצע מיחזור שלהן:

מיצוי – שפכי החומצה יועברו אל תוך ממצה (חומר בסיסי) על ידי הזרמה בזרימה נגדית משך מספר דקות. בתום פעולת המיצוי אנו נקבל שפכים ללא חומצות, שהופכים לרעילים פחות, ואילו החומצות עצמן מוצו אל תוך הממצה.

השבה – את הממצה ניתן לערבב עם מים, דבר שיגרום להפרדה בין החומצה לחומר הבסיס, כך ניתן לקבל תמיסה נקייה של חומצה וכן ממצה נקי מחומצות.

מי אחראי על פינוי הפסולת הרעילה?

אין ספק שיש חשיבות רבה לפינוי הפסולת הרעילה בצורה מסודרות, עם זאת העלויות הגבוהות של תהליך הפינוי (הזמנת חברת שינוע ייחודית, תשלומים עבור הטמנת הפסולת) עלולות לגרום למפעלים מסויימים לפנות את הפסולת באופן בלתי חוקי המסכן את הסביבה והתושבים.

לצורך מניעת זיהום הסביבה וסיכון התושבים, המשרד לאיכות הסביבה מתקנן תקנות הנוגעות לפינוי הפסולת הרעילה. כל הפסולת הרעילה מפונה לאתר מרוכז שנמצא ברמת חובב ומשמש כמרכז הארצי לטיפול בפסולת רעילה.

האחריות על פינוי הפסולת מוטלת על בעלי המפעל שעושה שימוש בחומרים אלה. הוא צריך לדאוג להעביר את הפסולת בצורה מבוקרת וחוקית. את הפסולת יש לפנות אל המרכז הארצי באמצעות מערכת שינוע מבוקרת.

השינוע מתבצע באמצעות הפרדה מוחלטת בין סוגי הפסולת הרעילה, בהתאם להוראות בטיחות מחמירות לגבי הובלת חומרים מסוכנים. לצורך הובלת חומרים מסוכנים דרוש היתר מיוחד והכשרה מיוחדת על מנת לנקוט בזהירות מירבית ולמנוע תאונות מסוכנות.

הפינוי מתבצע על רכבים מתאימים להובלת חומרים מסוכנים וכן על גבי התקנים ייעודיים לנושא. פסולת מסוכנת נחשבת גם פסולת רפואית, פסולת ביולוגית, פסולת כימית, פסולת של מסנני שמנים וכו’, גם אם היקפה קטן ועל כן יש לנהוג בה כבכל פסולת רעילה.

תקנות המשרד לאיכות הסביבה

להלן מספר תקנות שתקנן המשרד לאיכות הסביבה לצורך טיפול בפסולת רעילה:

1. בעל המפעל המשתמש בפסולת רעילה יהיה מחויב לפנות את הפסולת שלו אל האתר.
2. כמויות קטנות של פסולת אורגנית מסוכנת ישרפו במשרפה קטנה במפעל עצמו.
3. המרכז לפסולת רעילה ברמת חובב יספר מידע וייעות לחומרים מסוכנים וכן יהיה ערוך לטיפול בחומרים מסוכנים על ידי הפעלת צוותים מתאימים.
4. יש לבצע בדיקות של קרינה רדיואקטיבית וכן של זיהום אוויר באיזורים המועדים לסכנה זו כגון הכור הגרעיני.

יש לטפל בעניין גז הראדון הרדיואקטיבי באמצעות איוורור גבוה במבנים.

במהלך מאה השנים החולפות חלה עלייה של הטמפרטורה הממוצעת הקיימת באטמוספירה שלנו. העלייה שנצפתה היא של פחות ממעלה אחת – נשמע זניח? כלל וכלל לא. הנזקים שגורמת התחממות זו מורגשים בחיי היום יום של מליוני אנשים על פני כדור הארץ – הוריקנים וסופות קטלניות ברחבי אמריקה, גשמי “אל ניניו”, בצורות ביבשת אסיה או שטפונות ברחבי דרום אפריקה ועוד.

ההתחממות הישראלית

גם על ישראל לא פוסחים הנזקים – הביטוי להתחממות הגלובאלית באזור שלנו הוא עלייתו של מפלס המים, המלחה של האקוויפר (שכבת סלע המכילה מים ונחשבת לאוגרת של מי תהום ובארצנו שלושה כאלו – אקוויפר החוף, ההר והחרמון), פחות ימים של גשם יחד עם עוצמות גשמים חזקות יותר בימים אלו וכן הצפנתו של קו המדבר (המדבר הולך ומתפשט צפונה).

אנחנו מרגישים את זה מדי שנה – הקיץ הולך ונהיה חם יותר, החורף קצר יותר וגשום פחות ועוד.

מה מחמם את הכדור?

כיום אין ויכוח לגבי ההתחממות – האם היא מתרחשת או לאו. הסוגיה המרכזית היא כמה מתחמם הכדור וכמה מהר הוא עושה זאת.

ממחקרים ותצפיות רבים נמצאה התאמה בין ההתחממות ובין העלייה בכמות גזי החממה שבאטמוספירה הגורמים להקצנת אפקט החממה.

מהם גזי חממה?

כדור הארץ קולט את אנרגיית השמש וחומה ופולט קרינה הנקראת אינפרא-אדום. קרינה זו שואפת “לברוח” לחלל, הרחק מהאטמוספירה שלנו וגזי החממה הם אלו אשר מונעים מהם לעשות כן ובעצם הם כולאים את החום המופק מאנרגיית השמש ומהקרינה האינפרא-אדומה קרוב מאוד לפני כדור הארץ. פעולה זו מעלה את הטמפרטורה העולמית הממוצעת.

מאיפה באים גזי החממה?

אחת הפעולות היותר משמעותיות המייצרות גזי חממה היא שרפה של דלקים, הנקראים דלקים פוסיליים. דלקים פוסיליים לדוגמא הם הבנזין עימו אנו מניעים מכוניות, נפט, פחם להפקת חשמל ועוד.

פירוט הגזים:

1. גז מתאן – גז המופק מתהליכים המתרחשים בעת פירוק פסולת (המצויה באתרי הטמנה מסורתיים) בתנאים אנאירוביים (מחסור בחמצן). תהליכים אשר נמצאים היום במגמת צמצום בשל העלייה במודעות למיחזור. מקור משמעותי נוסף של גז זה הוא גידול של צאן ובקר – חיות אלו פולטות מקיבותיהן כמות מכובדת של גז מתאן
2. פחמן דו חמצני – גז המופק מתהליכים הקשורים בניצול אנרגיה כמו שרפת דלקים, כריתה של יערות ועוד גורמים אשר משבשים את האיזון של כמות הפחמן הדו חמצני בעולם.
3. חנקן תת חמצני – גז הנוצר כתוצאה משריפה של דלקים וכן מפעולות של דישון בחומרים המכילים חנקן.
4. כלורופלורופחמימנים והידרופלורופחמימנים – גזים הנוצרים בענף התעשייה, כתוצאה מקירור או שימוש בתרסיסים.

עכשיו, משאנו יודעים מהי ההתחממות העולמית, ממה היא נגרמת ומהם נזקיה, נוכל להבין סופסוף את המשמעות של בלימת תהליך ההתחממות ואף הסטתו לכיוון ההפוך. כל אחד מאיתנו, כפרט וכחלק מהחברה בה הוא חי, יכול לתרום למאמץ העולמי החשוב הזה. כי אין לנו עולם אחר (בינתיים…)

גם בימינו, כאשר נזקי ההטמנה ידועים וברורים, ההטמנה היא הדרך העיקרית לטיפול בפסולת בישראל – כתשעים אחוזים מסך כל הפסולת העירונית מובאת למטמנות, ובכך גורמת לנזקים לא מבוטלים:

• פליטת גז מתאן – הגז נוצר בעת התפרקות של פסולת אורגנית (שיירי מזון למיניהם המהווים למעלה משליש מהפסולת הביתית). המשמעות של פליטת גז כזה ברמה שאינה מבוקרת היא סכנת פיצוץ, לא פחות. זהו גז חממה אשר פליטתו פוגמת באפקט החממה ומביאה לשינוי באקלים (התחממות גלובלית – נשמע מוכר?)
• צריכת קרקע ופגיעה במאגרי מים – צריך הרבה מקום בשביל מליוני טונות של אשפה המיוצרים בארצנו, מדי שנה. מה שאומר שהנוף מתמלא בהררי זבל ואילו הקרקע עליה הם עומדים ניזוקה הן בשכבות העליונות והן בחלחול אל עבר מאגרי המים וזיהומם. וכי כמה מים וקרקע כבר יש לנו כאן?..
• זיהום אוויר נלווה – הובלת כמויות ענק למטמנות כרוכה בצריכת דלק מוגברת, ובהסדרי שינוע נרחבים – תוספת “קטנה” לזיהום האוויר הכללי.

הסיבה שהשימוש בהטמנה הוא הנפוץ ביותר לטיפול בפסולת בישראל היא, איך לא, כלכלית. בשביל לקבור פסולת אין צורך בתשתיות חדשות – יש משאיות, יש פחים, יש נהגים, הכל טוב. האומנם? המחיר אותו ניאלץ לשלם (ולא רק הרשויות – אלא אנחנו – האזרחים הקטנים) בבוא היום יהא יקר יותר בצורה מפלצתית. העלות הנמוכה של הליך ההטמנה נובעת מכך שהיא אינה כוללת את הנזקים הנגרמים לקרקע, לאוויר ולמים או את הסיכון הבריאותי שהיא מייצרת לתושבים. שיטות חדשניות לטיפול בפסולת, הכוללות הפחתה, תרבות שימוש חוזר וכן מיחזור, הן כאלו הלוקחות בחשבון את הפגיעה בסביבה ומיישמות טכנולוגיות המפחיתות אותה.

צריך לעודד מיחזור!

בשנת 2000, תוקן חוק שמירת הניקיון במסגרת חוק ההסדרים והוא היווה את אות הפתיחה להיטל ההטמנה – השר לאיכות הסביבה הוסמך לקבוע גובה של היטל אשר יופעל על הטמנת פסולת. מרכז השלטון המקומי הערים קשיים במהלך השנים ויישומו נדחה עד ליולי 2007, אז נקבעו שיעוריו של ההיטל, אשר יעלו בהדרגה עד לשנת 2011. השיעורים נקבעים לפי סוג הפסולת (פסולת מעורבת או יבשה, שונה באופן הפינוי שלה מפינוי פסולת בניין ופסולת תעשייתית, למשל) ולפי סוג אתר ההטמנה. גובה ההיטל משתנה, כיוון שכל אחד מסוגי הפסולת והאתרים גורם לנזק שונה לסביבה.

היטל ההטמנה הוא למעשה מס ירוק המוטל על רשויות ומפעלים הטומנים פסולת באתרים, והוא מעודד, בדרך עקיפה, את הגדלת המיחזור בישראל. רשויות הטומנות אשפה ישלמו “קנס” ואולי כך יחלו להפנים את ההשפעה החיצונית השלילית של הטמנת פסולת. המשמעות היא שההטמנה מתייקרת וחלופת המיחזור הופכת ליותר מבוקשת ולפיכך יותר ריאלית. העידוד צריך לכוון גם כלפי האזרחים ובעלי עסקים, ואת המשימה הזו ממלא חוק הפיקדון (מיושם מאז שנת 2001), אשר גובה 25 אגורות בקניית כל בקבוק פלסטיק או זכוכית המתאימים לקריטריונים הקבועים בחוק, ו”מחזיר” אותם לאחר מכן, בתום השימוש בבקבוק. נציין כי חוק זה קידם באופן משמעותי את מיחזור הפלסטיק בישראל.

לפי אותן החלטות שעברו במסגרת תיקון החוק לשמירת הניקיון, הכספים הנאספים במסגרת היטל ההטמנה ירוכזו בחשבון נפרד בקרן לשמירת הניקיון והם ישמשו עבור פיתוח, הקמה וייעול של אמצעים חלופיים – מיחזור והפקת אנרגיה מהפסולת וכן עבור עידוד השימוש בהם באמצעות מסעות הסברה, פרויקטים בחינוך ויצירת תשתית נוחה ונגישה עבור התושבים לאמץ את עיקרון צמצום הפסולת האישית בביתם וכן את שיטת הפרדת הפסולת לשם המיחזור.