השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, מקדם ניסיון להפרדת הפסולת הביתית שמתחיל בכפר-סבא ובקרוב יוחל על ערים נוספות. זאת בהמשך לחקיקת חוק האריזות שארדן מקדם, המחייב את היצרנים לממן את הטיפול בפסולת הרבה הנוצרת בעת תהליך הייצור.

אם עד עכשיו התרגלנו לזרוק את כל האשפה לפח אחד, הרי שכעת עוברים לשני פחים, לכל פח יעוד אחר. פח אחד יקלוט פסולת רטובה, בעיקר מזון וזבל אורגני אחר. לפח השני נשליך פסולת יבשה – בעיקר אריזות, שקיות וכל מוצר יבש שאינו נייר.

במקביל יוקמו מפעלי מיחזור שם יהפכו את הפסולת הרטובה לקומפוסט, והפסולת היבשה תופרד למרכיבים, תמוחזר, והיתר יעבור להטמנה.

רגע, מה משליכים בפח החום?

מיותר לציין שהמהפך יחול גם על חדרי האשפה בבניינים ובמשרדים ברחבי העיר. במקום הפחים הירוקים הרגילים יוצבו שלושה פחים: חום, שיקלוט פסולת רטובה, ירוק, לפסולת יבשה, וכחול, לעיתונים וניירות.

להתרגל לשינוי המקיף הזה בוודאי לא יהיה קל לתושבי העיר, שיאלצו מעתה לחשוב היטב לפני השלכת הפסולת לפח, ולזכור איזה צבע מתאים לסוג האשפה שבידם.

ערים נוספות יצטרפו למהלך

כאחת הערים החלוצות בתחום המיחזור, כפר סבא לוקחת את עניין הפרדת הפסולת ברצינות. בשלב הראשוני, כ-200 בניינים יקבלו פחים מיוחדים ויחלו במלאכת ההפרדה. לאחר שנה הפרויקט יתרחב לשאר חלקי העיר והשאיפה היא שעד שנת 2013 יושלם המהלך בכל העיר.

ערים נוספות, ביניהן רעננה, סביון, מודיעין ושוהם נמצאות גם כן בתהליך קבלת אישורים מהמשרד לאיכות הסביבה ונראה שבקרוב יחלו גם הן ליישם את הפרויקט.

כיוון שפרויקט הפרדת הפסולת מתבטא גם בעלות כלכלית גבוהה, המשרד לאיכות הסביבה ישתתף בחלק גדול של המימון. המשרד יממן כ-85 אחוזים מהפרויקט ובכללם רכישת ציוד, ניהול והפצת הפחים ומסע הסברה מקיף.

הטמנת פסולת – זה יקר ולא משתלם

הערכת המשרד לאיכות הסביבה היא שלאחר הצטרפות כפר סבא וערים נוספות למהלך ההפרדה, יצטרפו עוד עשרות עיריות ורשויות לפרויקט, עד שיקיף את המדינה כולה. אמנם ההיערכות של העיריות למהלך אינה פשוטה, אבל היעדר המס על הטמנה בהחלט ימריץ אותן.

כיום ההיטל על כל טון אשפה שנשלחת להטמנה עומד על 45 שקלים. המשרד לאיכות הסביבה מתכנן להעלות את ההיטל בשנה הבאה ל-55 שקלים עבור טון אשפה, ובכל שנה בעוד 10 שקלים. העלות הכלכלית הכבדה שתיווצר על הרשויות שימשיכו להטמין פסולת באדמה תגרום, כך מקווים במשרד, לאימוץ מהלך הפרדת הפסולת וצמצום הוצאות ההטמנה.

במשרד לאיכות הסביבה שומרים על אופטימיות ובטוחים שהמהלך יתפוס תאוצה בכפר סבא ובערים אחרות. כדוגמא טובה הם רואים את מיחזור בקבוקי הפלסטיק והשלכתם לכלובי איסוף. הציבור הרחב כבר התרגל להפריד את הבקבוקים מהאשפה ולהשליכם בכלובי האיסוף ובמשרד מקווים שגם הפרדת הפסולת תתפוס באופן דומה.

המפעל החדש ממוקם בצפון השומרון, בפארק התעשיות שח”ק, בסמוך למחלף ברקאי שבכביש 6 חוצה ישראל. טיירק הוא כעת המפעל הגדול ביותר בישראל למיחזור צמיגים.

מדי שנה יוצאים מכלל שימוש כ-3,000,000 צמיגים בישראל, כאשר חלק זעום מהם ממוחזרים (שיעור של כ-6%) ואילו השאר נקברים באתרי הטמנת פסולת. כעת, יעניק המפעל מענה למרבית הצמיגים הללו, צפי של מיחזור של כ-80% מתוך מחזור הצמיגים השנתי.

חזון המפעל

הקמת המפעל התבצעה בהשקעה חסרת תקדים של 60,000,000 שקלים והוא יספק, בתור התחלה מקום עבודה לכ-15 אנשים.

פעילות ההמשך המתוכננת למפעל הינה עידוד התעשייה אשר תעסוק בייצור מוצרים מהצמיגים הממוחזרים של חברת טיירק. מוצרים מגומי, טקסטיל וברזל, אשר ישמשו את תחומי התחבורה, בנייה וסלילת כבישים, חקלאות וכן מתקני שעשועים בגנים ציבוריים.

כל המוצרים של חברת טיירק יהיו בעלי תו תקן ירוק.

ברכות ואיחולים

אחד מפועליו המרכזיים של השר גלעד ארדן, מאז כניסתו לתפקיד במשרד לאיכות הסביבה, הינו שימת דגש מרכזי וקידום כל נושא המיחזור בישראל.

השר ארדן בירך על הקמת המפעל במיקומו הספציפי בשומרון ועל היותו חדשני ומהווה דוגמא למפעלים דומים בעולם, אם כי הוא הביע הסתייגות באומרו כי חייב להיות שוק לאותם מוצרי מיחזור שיפיק המפעל – ומהבחינה הזו הוא יפעל בנחישות מטעם המדינה, כיצרנית התשתיות העיקרית, להפעיל ולתחזק את השוק למוצרים וחומרים ממוחזרים.

ראש המועצה האזורית בשומרון התגאה בהקמת המפעל דווקא באזור זה, היכן שמצויים מפעלים ירוקים נוספים וציין כי תושבי השומרון שמים דגש על שמירה על איכות הסביבה.

כזכור, ב-2007 נחקק חוק מיחזור צמיגים, אם כי עד כה לא התאפשר יישומו האמיתי והריאלי. המפעל החדש מעלה את סיכויי ההצלחה לעמוד ביעדי מיחזור הצמיגים אשר נקבעו בחוק.

כולנו תקווה לחזות ביוזמות נוספות מסוג המפעל החדש למיחזור צמיגים טיירק שנחנך השבוע, ולהתקדם צעד נוסף אל עבר סביבה שמורה יותר ועולם נקי יותר.

חומר אורגאני הוא חומר שמקורו מהחי או הצומח כגון: מזון, גזם וכו’ ואילו החומר האי אורגאני הוא חומר שמקורו הוא לא מהחי או הצומח כגון: זכוכית, מתכות וכו’.

פסולת האדם כיום מורכבת הן מחומרים אורגאניים שמקורם בעיקר מאכילה והפרשות והן מחומרים אי אורגאניים שמקורם בעיקר משימוש בכלים, תעשייה ובנייה.

בעבר הרחוק רב רובה של הפסולת הייתה אורגנית והתפרקה באופן טבעי באמצעות אורגניזמים שונים. כיום, בשל גידול האוכלוסייה וכניסתם של החומרים המלאכותיים למעגל החיים הטבע אינו מסוגל להתמודד עם הכמויות העצומות של הזבל האורגאני והאי אורגאני שנוצר.

מאפייני הפסולת שנוצרת כיום היא נפח עצום, היווצרות חומרים רעילים בעקבות פירוק הפסולת וכן מטרדי ריח. החומרים האורגנים מושכים אליהם מזיקים שונים והחומרים האי אורגאניים עלולים להתפרק לחומרים רעילים ולזהם את מי התהום.

שיטות הטיפול בפסולת האורגנית והאי אורגנית נחלקות לשני סוגים: הטמנה או מחזור.

הטמנה -

בעבר הפסולת הייתה מובלת למזבלות פתוחות ולא מבוקרות. דבר שיצר מפגעים רבים כגון מפגעי ריח, שריפות, מקומות מגורים למזיקים, זיהומי קרקע וזיהומי מי תהום. החומרים האורגנים התפרקו לאיטם ואילו החומרים האי אורגאניים הצטברו בערמות ענק וכוסו בעפר.

לאחרונה החליטה המדינה על הטמנה סניטארית בחמישה מוקדים. אתרי ההטמנה בנויים כך שהם אינם מאפשרים חלחול מזהמים לקרקע – על הקרקע מונחים חומרי איטום וצינורות ייעודיים מזרימים את הנוזלים הנוצרים בפסולת.

בעונת החורף מכוסים אתרי ההטמנה ביריעות המונעות כניסת מים ומעל ערימות הפסולת מונחות ארובות שתפקידן לאסוף את גז המתאן הדליק. גובה ערימות האשפה אינו עולה על עשרה מטרים ושיטת ההטמנה מבוססת על שכבות בגובה 60 ס”מ המכוסות ב-15 ס”מ עפר.

תהליך ההטמנה מתאים הן לפסולת האורגנית והן לפסולת האי אורגנית, אולם לשיטה זו ישנם לא מעט חסרונות:

1. הטמנה של חומרי גלם אורגנים ואי אורגאניים ללא הבחנה.
2. שימוש בשטחים פתוחים נרחבים.
3. שימוש בעפר.

מיחזור -

בתהליך המיחזור משתמשים הן בחומרים אורגאניים והן בחומרים אי אורגאניים כחומרי גלם למוצרים חדשים. לכל סוג פסולת תהליך מיחזור משלו כאשר החומרים האורגנים מהווים חומר גלם לייצור של דשן או קומפוסט ביתי ואילו החומרים האי אורגאניים מהווים חומרי גלם למוצרים חדשים לגמרי.

הפסולת האורגנית (שאריות מזון, שיירי צמחים וכו’) עוברת תהליך הכולל פירוק של החומרים האורגנים באמצעות חיידקים ומהווה חומר גלם מצוין לדשנים אורגאניים. אולם, חשוב להפקיד שהפסולת תכיל מוצרי מזון בלבד.

מיחזור חומרים אי אורגאניים:

מיחזור מתכת – לאחר איסוף של מוצרי המתכת הם מותכים בתוך בריכת התכה בטמפ’ גבוהות מאוד. אל תוך הבריכה מוספים תוספים שונים והנוזל נוצק לתוך תבניות מטילים. מטילי מתכת אלה מהווים חומר גלם לכל מוצרי המתכת.

מיחזור פלסטיק – לאחר האיסוף, נטחנים מיכלי הפלסטיק לפתיתים קטנים המהווים חומר גלם למוצרים כגון: בגדי פליז, גדרות, סלסלות ועוד.

מיחזור זכוכית – מוצרי הזכוכית נאספים ונגרסים, לאחר מכן הם עוברים לתנור ומותכים, אל תוך הזכוכית המותכת מוספים תוספים שונים לשינוי תכונות הזכוכית. את הנוזל שופכים לתבניות ייעודיות המעניקות לזכוכית את צורתה הסופית.

מיחזור נייר – הנייר נאסף, נדחס ומוכנס לבריכות מים בהם הוא מפורק לסיבים. הסיבים הרטובים מועברים למכבשים בהם נוצרים גיליונות נייר וקרטון שמהווים חומר גלם למוצרי נייר שונים.

תהליכי המיחזור השונים מעניקים לנו מגוון רחב של מוצרים חדשים ואיכותיים שחומרי הגלם שלהם היו עתידים להיטמן בקרקע. בכך אנו מנצלים היטב את הפסולת העומדת לרשותנו ומצילים את הסביבה.

גם בימינו, כאשר נזקי ההטמנה ידועים וברורים, ההטמנה היא הדרך העיקרית לטיפול בפסולת בישראל – כתשעים אחוזים מסך כל הפסולת העירונית מובאת למטמנות, ובכך גורמת לנזקים לא מבוטלים:

• פליטת גז מתאן – הגז נוצר בעת התפרקות של פסולת אורגנית (שיירי מזון למיניהם המהווים למעלה משליש מהפסולת הביתית). המשמעות של פליטת גז כזה ברמה שאינה מבוקרת היא סכנת פיצוץ, לא פחות. זהו גז חממה אשר פליטתו פוגמת באפקט החממה ומביאה לשינוי באקלים (התחממות גלובלית – נשמע מוכר?)
• צריכת קרקע ופגיעה במאגרי מים – צריך הרבה מקום בשביל מליוני טונות של אשפה המיוצרים בארצנו, מדי שנה. מה שאומר שהנוף מתמלא בהררי זבל ואילו הקרקע עליה הם עומדים ניזוקה הן בשכבות העליונות והן בחלחול אל עבר מאגרי המים וזיהומם. וכי כמה מים וקרקע כבר יש לנו כאן?..
• זיהום אוויר נלווה – הובלת כמויות ענק למטמנות כרוכה בצריכת דלק מוגברת, ובהסדרי שינוע נרחבים – תוספת “קטנה” לזיהום האוויר הכללי.

הסיבה שהשימוש בהטמנה הוא הנפוץ ביותר לטיפול בפסולת בישראל היא, איך לא, כלכלית. בשביל לקבור פסולת אין צורך בתשתיות חדשות – יש משאיות, יש פחים, יש נהגים, הכל טוב. האומנם? המחיר אותו ניאלץ לשלם (ולא רק הרשויות – אלא אנחנו – האזרחים הקטנים) בבוא היום יהא יקר יותר בצורה מפלצתית. העלות הנמוכה של הליך ההטמנה נובעת מכך שהיא אינה כוללת את הנזקים הנגרמים לקרקע, לאוויר ולמים או את הסיכון הבריאותי שהיא מייצרת לתושבים. שיטות חדשניות לטיפול בפסולת, הכוללות הפחתה, תרבות שימוש חוזר וכן מיחזור, הן כאלו הלוקחות בחשבון את הפגיעה בסביבה ומיישמות טכנולוגיות המפחיתות אותה.

צריך לעודד מיחזור!

בשנת 2000, תוקן חוק שמירת הניקיון במסגרת חוק ההסדרים והוא היווה את אות הפתיחה להיטל ההטמנה – השר לאיכות הסביבה הוסמך לקבוע גובה של היטל אשר יופעל על הטמנת פסולת. מרכז השלטון המקומי הערים קשיים במהלך השנים ויישומו נדחה עד ליולי 2007, אז נקבעו שיעוריו של ההיטל, אשר יעלו בהדרגה עד לשנת 2011. השיעורים נקבעים לפי סוג הפסולת (פסולת מעורבת או יבשה, שונה באופן הפינוי שלה מפינוי פסולת בניין ופסולת תעשייתית, למשל) ולפי סוג אתר ההטמנה. גובה ההיטל משתנה, כיוון שכל אחד מסוגי הפסולת והאתרים גורם לנזק שונה לסביבה.

היטל ההטמנה הוא למעשה מס ירוק המוטל על רשויות ומפעלים הטומנים פסולת באתרים, והוא מעודד, בדרך עקיפה, את הגדלת המיחזור בישראל. רשויות הטומנות אשפה ישלמו “קנס” ואולי כך יחלו להפנים את ההשפעה החיצונית השלילית של הטמנת פסולת. המשמעות היא שההטמנה מתייקרת וחלופת המיחזור הופכת ליותר מבוקשת ולפיכך יותר ריאלית. העידוד צריך לכוון גם כלפי האזרחים ובעלי עסקים, ואת המשימה הזו ממלא חוק הפיקדון (מיושם מאז שנת 2001), אשר גובה 25 אגורות בקניית כל בקבוק פלסטיק או זכוכית המתאימים לקריטריונים הקבועים בחוק, ו”מחזיר” אותם לאחר מכן, בתום השימוש בבקבוק. נציין כי חוק זה קידם באופן משמעותי את מיחזור הפלסטיק בישראל.

לפי אותן החלטות שעברו במסגרת תיקון החוק לשמירת הניקיון, הכספים הנאספים במסגרת היטל ההטמנה ירוכזו בחשבון נפרד בקרן לשמירת הניקיון והם ישמשו עבור פיתוח, הקמה וייעול של אמצעים חלופיים – מיחזור והפקת אנרגיה מהפסולת וכן עבור עידוד השימוש בהם באמצעות מסעות הסברה, פרויקטים בחינוך ויצירת תשתית נוחה ונגישה עבור התושבים לאמץ את עיקרון צמצום הפסולת האישית בביתם וכן את שיטת הפרדת הפסולת לשם המיחזור.

ובכן, לפחות לגבי ההחלטה למחזר – מדינת ישראל באה לקראתכם. באיחור אופנתי של מספר שנים, לאחר חברותינו המדינות המודרניות, מסתמנת הבנה חשובה בקרב מקבלי ההחלטות שלנו ובעתיד הלא רחוק (כך אנו מקווים) נוכל להפריד פסולת רטובה מיבשה בבתים ולהשליכן למיכלים מתאימים שיוצבו ברחבי הערים והרשויות המקומיות.

אנחנו רוצים להיות רומנטיים ולחשוב כי ממשלת ישראל דואגת לסביבה ופועלת מתוך שיקולים ירוקים גרידא. אך, כורח המציאות שלנו, ההחלטה נובעת מטעמים כלכליים: באחרונה ערך המשרד להגנת הסביבה כנס מיוחד בנושא הפרדת פסולת והציג נתונים שהעירו חבר כנסת או שניים – העלות של טיפול בטון אשפה אשר הופרדה במקור זולה בכ-90 ש”ח מהעלות של פינוי טונה פסולת מעורבת והטמנתה באתרים מיוחדים (490 לעומת 577 ש”ח). רק בשביל לסבר את האוזן – מדינת ישראל מייצרת כ-7 מיליון טון מדי שנה… קדימה – מי יעשה את החישוב?! ההפרשים בעלויות נובעים בעיקר מהיטל ההטמנה אשר פועל מאז שנת 2007 והוא אשר מהווה תמריץ שלילי לרשויות להטמין את הפסולת ומאידך להגביר את המודעות והמהלכים האקטיביים למיחזור ולשימור הסביבה.

יהיו הטעמים אשר יהיו, היוזמה מבורכת, ובקרוב תסייע הממשלה לרשויות בהקמת מערכים מיוחדים לאיסוף ולפינוי פסולת אשר הופרדה במקור. ומה המטרה בעצם? – נתונים נוספים שהציג המשרד בכנס נוגעים לכמות שניתן למחזר – בערך 40 אחוזים מסך הפסולת הביתית היא פסולת רטובה (שיירי מזון למיניהם המהווים פסולת אורגנית) ושאר הפסולת היא פסולת יבשה (אריזות מוצרים שונים למשל).

מה שקורה היום (שימו יד על הלב והודו באמת…) הוא השלכת כל הפסולת באותה השקית, למעט, אולי בקרב מיטיבי הלכת שבינינו, הפרדת בקבוקי פלסטיק. כל הפסולת הזו מושלכת לאתרי ההטמנה העולים על גדותיהם ומהווים נזק לא מבוטל לסביבה בפני עצמם. אז נכון שאחת התשובות היא הקטנת כמות הפסולת הביתית שאנו מייצרים, אולם, מעבר לחינוך האישי שלנו, יש לפעול באופן מערכתי ושיטתי לקידום המיחזור ולהביא לכך שמרבית הפסולת המיוצרת תמוחזר ותשמש לשימושים חוזרים שונים.

אוקיי. הפרדנו פסולת – מה עושים עם זה?

כל אותה פסולת רטובה, אורגנית, תשמש לייצור קומפוסט, או בעברית צחה – רקבובית – שזהו בעצם דשן אורגני עשיר אשר אינו מזיק לסביבה. ניתן יהיה גם להפיק ממנה אנרגיה בתהליך ביוטכנולוגי. הפסולת היבשה תישלח למיחזור, ולאחר תהליכים שונים ונפרדים למיחזור פלסטיק, מיחזור זכוכית, מיחזור נייר ועוד, היא תחזור בצורה של מוצרים ממוחזרים ואף תשמש להפקת אנרגיה. נשמע טוב, לא? כל שיידרש מאיתנו האזרחים, הוא להפנים את השימוש במספר פחים בבית ולהשליך כל שקית אל המיכל המתאים שיוצב (בקרוב, בקרוב) בערים.

הצבת המיכלים הנפרדים ותכנון מערך הטיפול בפסולת המופרדת הם האתגר כאן, אשר עולה בהתחלה לא מעט כסף, אך בחישוב לטווח ארוך – המהלך ישתלם. באותו הכנס שהוזכר לעיל, התקבלה התחייבות מצידו של גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה, לסייע לרשויות המקומיות בהקמת התשתית הנדרשת באמצעות הכספים שנאספו בגין היטל ההטמנה. הסיוע יהיה גם להיבט התפעולי וגם להיבט ההסברתי והחינוכי הנלווה לכך – מישהו צריך לשכנע את כולנו להפריד פסולת, לא?

ארגון הארצות המפותחות הזמין סקר מדן אנד ברדסטריט בכל הנוגע לשיעורי המיחזור בישראל. מסקר זה עולה תמונה עגומה – בשנת 2007 מוחזרו בישראל רק כ-20% מהפסולת וזאת בהשוואה לכ-60-80 אחוזים במדינות אירופה. גם בכל הנוגע לכמות הפסולת מצבנו לא טוב – בישראל יצור הפסולת לנפש עומד על 784 ק”ג לשנה ואילו במדינות אירופה העשירות יותר מייצרות 550 ק”ג פסולת לנפש לשנה.

כאמור כ-80% מהפסולת בישראל מוטמנת – מאחר והטמנה זולה משמעותית ממיחזור. על מנת לתקן את העיוות בכדאיות הכלכלית של המיחזור ממשלת ישראל הטילה החל מיולי 2007 היטל הטמנה בשיעור של 30 שקל לכל טון פסולת מוטמנת, במטרה לתקן עיוות זה. היטל ההטמנה יעלה בהדרגה עד ל־50 שקל לכל טון פסולת בשנת 2011.

]]> http://www.recycling.co.il/11/%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%97%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9b%d7%99-%d7%a8%d7%a2/feed/ 0